מגפות תמיד היו מקדם אנטישמי בעל פתיל קצר. במיוחד זכורה לרעה מגפת הדבר השחור במאה ה-14, שבה הואשמו היהודים בהרעלת בארות ללא שום ראיה. פשוט כך.
ודאי שהם לא הרעילו את הבארות, כמו שהם לא אחראים היום להפצת הקורונה בעולם כפי שטוענות השמועות, אבל היהודים כן נמצאים בנקודה מסוימת כלפי המציאות, שלאן שלא יזוזו, אישוני החברה האנושית יעקבו אחריהם בחשד.
זה קרה לפני כ-3,800 שנה, כשקהילת בבל הנרחבת התחילה לריב ולהסתכסך בינה לבינה. קודם הם דווקא חיו טוב, יושבים ברווחה בין שני נהרות, דגים בשפע, בריזה ומנוחה. פתאום נחתה עליהם איזו תוספת תאווה. הם התחילו לרצות הרבה יותר, ומכאן התחילו להסתכל אחד על השני בעין צרה: "מה יש לשכן שלי אין?".
מתוכם קם אחד בשם אברהם, והסביר שהמריבה לא התגלתה ככה סתם פתאום, היא מעבר למקרה עיוור ולא קשורה לזעם האלים. זו תוצאה של התגברות האגו, ופשוט צריך לסדר את הנטייה הזאת ולאזן אותה, להתעלות מעליה בעזרת תוספת הגונה של חיבור.
אברהם היה אדם מכובד מאוד בבבל, ממשפחת כוהנים ידועה, כך שחלקם סמכו עליו והלכו אחריו. וחלק לא. לאלו שהלכו אחריו הוא קרא "יהודים", מפני שזה מה שהוא דרש מהם – להיות מאוחדים, לעבור תהליך שיהפוך אותם למחוברים לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך". הם עצמם, אלו שהלכו בעקבות אברהם, כינו את קבוצתם "ישראל", משום שכוונתם הייתה להשוות את עצמם ישר-אל הכוח העליון שבטבע. שאר הבבלים לא הרגישו שהם צריכים זאת לחייהם. לא ממש חייבים. והם התחילו לשנוא את היהודים ולגלגל עליהם שנאה מדור לדור.
הם המשיכו ללכת עם ברירת המחדל של האגו הגובר: הצלחה היא רווח חומרי, ורווח חומרי דורש תחרות. ואילו קבוצת אברהם דווקא התנגדה ולא זרמה עם המגמה. במשך הדורות הבאים למדו תלמידי אברהם מהטבע האינטגרלי כיצד להיות טובים ומקושרים זה לזה. הם חקרו ככל יכולתם את טבעם ההופכי ואיך עליהם לתקנו ולהתעלות מעליו. בכך הם ניקרו לשאר העמים את העיניים במשך כל התקופה שנקראה "גלות מצרים".
אחר כך יצאו בני ישראל ממצרים, התיישבו בארץ ישראל, עלו לירושלים ו… לא. הם לא הצליחו להתקדם לקשר יפה ביניהם, לגילוי הכוח העליון ביניהם, למדרגה הגבוהה שדרש מהם אברהם. כפסיק קטן בהיסטוריה הם הצליחו להקים בית של ממש ביניהם, מקדש רוחני שסימל את האחדות ביניהם ובין הכוח העליון, אך לבסוף האגו גבר, פרצה ביניהם שנאת חינם והם נשברו. וכשהם נשברו, הם התפזרו לכל הכיוונים. זה החורבן שקרה לפני אלפיים שנה, חורבן שישראל אבלים עליו עד היום.
מאז החורבן דעך זיכרונם של היהודים והתעמעם, עד ששכחו לגמרי מה הם בכלל רצו לעשות, איך השתוקקו לממש את חוק אהבת הזולת. הם התקיימו איכשהו, אבל בלי שום זיקה לסיבת היותם עם, בלי כל נטייה אוהדת אחד כלפי השני. אלפיים שנה נמשכה השכחה הזאת, אלפיים שנות גלות.
והיום היהודים נמצאים במצב מיוחד, עדין מאוד אפשר לומר. הגיע הזמן בהתפתחות האנושות – קהילת בבל דאז – להתחיל לתקן את עצמה, לאחות את היחסים בתוכה. הודות לקורונה העולם מתחיל לחוש שהוא נכנס לזירת המציאות הגלובלית, חש שהטבע אחד, על כדור ארץ אחד, בתוך מערכת אינטגרלית הדוקה, והוא אמור לעשות עם עצמו משהו בנדון, להגיב, להשתנות, לקבל החלטות. רק מה, העולם לא יודע, ובינתיים נעשית המציאות יותר ויותר לוחצת, וכולם מאבדים את פתיל סבלנותם.
כבר אז, בין גדות הפרת לחידקל, סיפר אברהם לקבוצת תלמידיו שביום מן הימים, יתפשט הכלל "ואהבת לרעך כמוך" – שהוא כרגע מלמד רק אותם – ויגיע ללב שאר הבבלים, לשאר חברי האנושות. הם למעשה צריכים להיות המוטבים העיקריים שלו, וישראל הם רק תוכנית הרצה.
אבל כאמור הכול פרח מהזיכרון היהודי הקולקטיבי, ובתת-ההכרה האנושות מרגישה שהם גונבים את האור מהעולם, ולכן שוב מתעוררת אנטישמיות כלפי היהודים. אם היהודים יקיימו עוד היום את כלל האהבה ביניהם, הם יהיו בזה דוגמה ומופת לכל העמים. הם יימשכו את כל המציאות לכוח הטוב, לחיבור, לאהבה, הם יהיו "אור לגויים", וכך כל הבעיות והמחלות, הפחדים והייאושים, ייעלמו. ואם היהודים ירבו שלום בעולם, בבל המודרנית תשוב להתאחד, וכולם כאחד, יגורו בבית אחד משותף.
