ישראל מאבדת שליטה על המצב, חצתה את הקו האדום. לא בשליטה על הקורונה, אלא בשליטה על העם. עם ישראל, כמו שכל המקורות שלו מצביעים עליו, הוא עם שלא רוצה לקבל מרות. לא מתחשב בגבולות. לא רוצה לשמוע ולא להישמע להוראות. אם בסגר הראשון נהגנו כמו העם השוודי, באיפוק ובציות עיוור, אז בסגר השני שמתקרב, העם מאבד את סבלנותו.
המגפה הכלל-עולמית מתגברת, ובעוד חלקנו מודאגים ומקפידים על ההנחיות, יש אחרים שבולטים בחוסר האכפתיות. "נהיה חולים, אז מה?", הם בוערים מבפנים, "העיקר שלא נרגיש שמישהו סוגר אותנו, שמשהו לוחץ עלינו מבחוץ". הם מוכנים להתקהל בהפגנות, לרקוד בצפיפות במסיבות ולא להקפיד כלל על חבישת מסכות. מפגינים חוסר פחד מוחלט מפני הווירוס המטריד.
הסיבה לכך היא יצר הרע המוגבר שקיים ביהודים – הרצון העז לקבל, הפרץ האגואיסטי, הדחף של "מגיע לי!". הטבע היהודי הנוקשה, קשה העורף, ליווה אותנו לאורך ההיסטוריה והוא רק גדל בעוצמה עם השנים. אני לא מאשים אותם, אני מבין אותם. גם אני נתון בעצבים, נשמר מלצאת לטיולים, או אפילו לטבול בים כמו שאני אוהב.
יש לי הרגשת אחריות כבדה על הכתפיים, תחושת שליחות שמחייבת אותי לתת יום-יום שיעורי קבלה לקהל גדול של תלמידים ברחבי העולם. הייתי שמח לחבק את הנכד שנולד לי לאחרונה, לבקר חברים ולפגוש קרובים. הקשר חסר לי מאוד, אבל מה לעשות? אני סגור ומסוגר.
אתם תגידו, "אבל לא לכל אחד יש אחריות כזו על המוני תלמידים, לא לכולם יש תפקיד ברור ומיוחד כמו שלך". זה לא נכון. אומנם הסיבה המוצדקת שלי בולטת לעין, אבל במישור הרוחני, לכל אחד יש תפקיד ייחודי משלו, חשוב ושווה כמו כולם!
כל אחד ואחת חייבים להבין שהם אחראים להחזיק את מקומם בעולם הגלובלי, במערכת הטבע הסגורה והאינטגרלית, בנשמה האחת "נשמת אדם הראשון". כל אחד ואחת חייבים למלא את תפקידם, לייצב את ייעודם ולהיות אחראים על האחרים והם עליו. כל אחד צריך להבין שאם הוא לא מקיים את תפקידו, המערכת המקושרת כולה סובלת ומאבדת מכוח החיות הכללי שלה. כל אחד חייב למצוא את נקודת הייחודיות שלו במערכת, ולומר בפה מלא: כל העולם לא נברא אלא בשבילי, לכן אני מוכרח למלא את תפקידי.
למלא תפקיד הכוונה לחבר. להשפיע יפה וטוב לזולת, לפתח דאגה הדדית, להתלכד ללב אחד. הקורונה מאוד מסייעת לנו בזה. כמו שדה חמניות שפונה כולו בסגידה לשמש האחת, כך הקורונה היא אחת לכולנו. מסובבת את כל בני האדם בעולם להרגיש תלות הדדית; מקיפה את כל כדור הארץ יחד בצרה משותפת אחת, מלפפת את כולם לקשר אחד. ההרגשה הזאת היא נכס. בזכותה אנחנו מתחילים להפנים שחובה עלינו לשמור האחד על בריאותו של האחר.
במבט כולל הווירוס לא רע ומזיק, אלא הוא עזר כנגדנו. הוא בא ללוות אותנו לקראת ההתקשרות בינינו. והשאלה העקרונית היא לא עליו, אלא עלינו. איך אנחנו מקבלים את הווירוס ואת המסר שהוא נושא? איך עלינו להתנהג בהתאם? אם נתחיל להרגיש ולו מעט קרובים זה לזה, נהפוך את הווירוס מגורם רע ומזיק לגורם טוב ומועיל.
בימינו האגו הישראלי העצום והמופרז שלנו מתהפך נגדנו. הוא פורץ כל גבול – לא כדי שנזרום איתו בהגזמה – אלא כדי שנשתמש בו נכון, כמקפצה להתחבר יותר ויותר, להתלכד לאגודה אחת. בכל הכוח, מכל הלב, אפילו באופן מלאכותי, וזהו. לא צריכים יותר. אם כל אחד ידליק את הנקודה שבלב שלו ויאיר ממנה לאחרים, נאיר לעולם כולו ונהיה אור לגויים. נהיה מחוברים כולם, והכול יירגע. הכול.
