האם אנחנו בדרכנו לסוף העולם? במובן מסוים כן. סוף עולם אנוכי ונצלני, קץ עולם דורסני. אבל כל סוף מביא איתו התחלה חדשה, וסוף העולם הנוכחי הוא גם שער כניסה לדור נפלא, דור המכונה במקורות הקבלה בשם "הדור האחרון".
"הדור האחרון" לא מציין את סוף כל הדורות, לא אומר שהחומר ייעלם והחיים יתפוגגו. אף אחד לא צריך למות, אלא פשוט לעבור מצב צבירה. שאיפות קודמות ימותו, אחרות יקבלו חיים. כמו שמים הופכים לאדים בתנאי רתיחה, כך יהפוך הדור מגשמי לרוחני.
היום הציפייה מהקשרים בינינו היא שהם ימלאו אותנו. כל אחד כיחיד עומד ושואף למלא את עצמו מכל מי ומה שסובב אותו. במילים אחרות, הקשרים בינינו חיצוניים, גופניים, חומריים, ואנחנו משתמשים בהם בצורה אגואיסטית שמזיקה לנו ולסביבתנו. רוחניות היא בדיוק להיפך: כשקשרים הופכים אמיתיים, פנימיים, משמעותיים. כשהם באים משאיפה להרגיש את היחסים עצמם, לחיות בהם, ולא לנצל אותם כדי להפיק מהם תוצרי לוואי חיצוניים.
רוחניות היא הרבה יותר ממערכת יחסים טובה ויפה, עמוקה יותר מערבות הדדית. כשיש קשר פנימי אין מישהו שצריך לאהוב, כי אנחנו אחד שלם. כלומר, השאיפה של הדור הבא תהיה להרגיש איך הכול מתחבר לאחד. אז העולם הזה, על כל החשיבות שאנחנו מאצילים לחומר, לרכוש, לגופים פשוט ייעלם. לא נשים לב אליו. נשים לב לדברים אחרים, הם יהיו החשובים לנו, הראשונים במעלה והקובעים מה נראה לנגד עינינו.
מתחילת ימי הקורונה האיצה התנועה הזאת לקראת הדור האחרון, וכדי שנעלה גם אנחנו על הגל הזה עלינו להתחיל ליישם שלושה חוקים. הראשון הוא לגלות את האינטגרליות שנמצאת בבסיס הטבע, בשורשו. השני הוא להתחיל להתאים את היחסים בינינו אל אותה אינטגרליות טבעית. השלישי, הנובע ונמשך מכך, הוא שכל הטבע סביבנו יתחיל לנוע בכיוון זהה. מה הסימן לכך? שנראה זאבים גרים עם כבשים, ונמרים רובצים עם גדיים. אז נדע שהשלמנו את משימתנו.
דרך מקרים כמו הקורונה, הטבע לוחץ אותנו עד שייווצר בנו רצון גדול לזה, הרבה יותר גדול משאר השאיפות. הטבע יצר אותנו הפוכים ממנו, לא כדי שנישאר כך, אלא שנבחין בהופכיות בינינו לבינו, ונבחר להיות כמוהו, אינטגרליים, רוחניים. כך שמה שנדמה לנו כעת כמכות טבע, כחוסר הומניות, אלו דחיפות שבאות מאהבה, כדי לגדל אותנו. לגילוי הכוח האחד שפועל במציאות מקדם אותנו הטבע היום, ימי הדור האחרון.
