הקורונה טרם נעלמה מחיינו וכבר הן מגיחות: "הצרעות הרוצחות" – צרעות ענק אסייתיות שנחשבות לגדולות בעולם, באורך שישה סנטימטרים בממוצע עם פנים צהובות-כתומות, צרעות שמסוגלות להרוג אדם במכה. ובמרחק שתי יבשות, בצד האפריקאי של הגלובוס, פושטים נחילי ארבה על שדות חקלאיים ומאיימים להשאיר את היבשת הדלה מרוקנת ממזון.
המחזת מכות מצרים? די דומה, אבל אל תחפשו דם כשאתם פותחים את הברזים ולא צפרדעים מקרקרות כשאתם מרימים את מכסי הסירים. עשר המכות מסיפור יציאת מצרים הן תיאור מושאל של מה שעתיד היה להתגלות היום בעולם, כביטוי הידוע "מעשה אבות סימן לבנים" – כל התורה נכתבה לימינו, משל על דורנו.
ודורנו נכנס לתקופה שנקראת בכתבי מקובלים "הדור האחרון", תקופה שהאנושות עולה בה מדרגה. עוברת מצורת חיים גשמית לצורת קיום רוחנית, מאוסף תאים חסר קשר לגוף אחד חי ונושם המתמזג עם שאר חלקי הטבע. ומה מיוחד בדור האחרון? זה דור ששרוי בבצורת אידיאולוגית שכמותה לא נודעה בעבר. דור שמסמל אובדן דרך, בלבול ומבוכה. דור שהאגואיזם חוגג בו במלוא תפארתו. בהתאם לדור האחרון הזה פועלים כוחות הטבע, כמו שמסופר ביציאת מצרים, כוחות המכים על הקליפה האגואיסטית הקשה שחוצצת ומפריעה לנו להרגיש כאנושות מחוברת.
בינתיים התמונה מעורפלת וחלקית, אין בנו תפיסה רוחבית של שרשרת האירועים שמתרחשת עכשיו בעולמנו ומספרת את המעשה שסופו נקבע במחשבה תחילה; סוף שכולו אחדות אנושית חובקת עולם. אבל ממכה למכה, כשפיסות המידע ושברי הרעיונות יתחילו להתחבר לנו בראש, נראה את המגמה כולה: איך המכות עוברות על כל יחיד ומדינה במידה ובאופן שונה, ועם זאת עוברות על הגלובוס כולו כאחד.
נרגיש רע, נרגיש טוב, נספוג עוד מכות מהטבע, נבין את סיבתן ואת הדרך להתגבר עליהן, נזהה או שלא נזהה את המסלול להתקדמות וליציאה משותפת מהמשבר – העיקר שנרגיש הכול יחד, כולנו כאחד מתוך חיבור משותף. זאת המטרה: רק יחד. ואת היחד הנוכחי הזה גרמה לנו מכת הקורונה.
אבל ממכה אחת ויחידה לא לומדים, אלא מעשר מכות. עובדה, חזרנו לשגרה, כאילו לא ישבנו בסגר ובידוד כמעט חודשיים. לכן, מחוסר התאמה למערכת הטבע הכוללת, צפויות מכות נוספות שיעזרו לנו להתמצא בנבכי סיפור "יציאת מצרים" – שנרגיש את אפסיות האגו, את שפלות הטבע האנושי שפועל להנאת האני על חשבון הזולת; מכות שיחסלו את יצר התחרותיות שדוחף אותנו לסחוט את משאבי כדור הארץ רק כדי להיבלע בעסקים מדומים. רק כך נצא לבסוף מתוך העבדות הזאת. רק כך נתחבר יחד כאחד ונברח בחיפזון מה"מצרים" שלנו, מהדאגה לעצמנו שקוברת אותנו חיים.
החברה האנושית – כן, אנחנו – היא כמו ילד שלא רוצה ללכת לבית ספר. הוא לא מסוגל לשבת שם, זה מפוצץ אותו. הוא מוכן לוותר על כל פרס שיציעו לו בתמורה, רק לא לשבת בכיתה. אבל האֵם מחייבת אותו ללכת והמורה פוקדת עליו לשבת, והילד נקרע בין שני הלחצים. מצד אחד הוא לא יכול ללכת כי הישיבה בכיתה מטריפה אותו, ומצד שני הוא לא יכול לחזור הביתה כי אימא תעניש אותו. בתוך עולמו מתנהל מאבק והוא שואל בליבו: "אימא, למה הולדת אותי בטבע כזה שאני לא יכול לשבת? המורה, למה את מציבה לי כאלו תנאים קשים?".
ואז, בחוסר אונים מוחלט הילד נאנח ופונה למי שבאמת עשה אותו כזה וקבע לו את תנאי החיים. הוא פונה אל כוח הטבע, אל חוקיות לא נודעת. הוא זועק לעזרה, צועק הצילו ממעמקי ליבו. ובשקט שאחרי הצעקה מתיישבת התובנה. הילד מבין שקיבל עליו מרות שלישית מאימא ומהמורה, כוח עליון יותר מהכוחות החיוביים והשליליים ששלטו בו והביאו אותו, בצר לו, לפנות אל המקור היחיד לצרות, אל הכוח היחיד שיכול לפתור אותו מהם.
ומה רוצה הכוח העליון הזה, כוח הטבע, החוק העליון שפועל מעל כל החוקים? שנשתנה, שנבקש שישנה את הטבע שלנו, שנפנה אליו שיציל אותנו מהעצלות ומרפיון הרוח שלנו, שנתעלה מעל הטבע האגואיסטי שלנו. הנטייה הפנימית לשינוי מולידה כוחות חדשים, חיוביים. המאמץ הלבבי מרחיב אופקים ומשנה סדרים. עבור אותו הילד זה נשמע רעיון מופרך, אך מכה אחר מכה וגם הוא יבין, כי הרי הוא זה אנחנו במצבנו הנוכחי, וגם אנחנו לא רוצים להשתנות, טוב לנו לרבוץ בטבע הנוכחי שלנו, אבל בעל כורחנו דוחפים אותנו לבית הספר של החיים.
צרעות ענק או להקות ארבה – המכות עלולות לנחות עלינו במוקדם או במאוחר, ולא נוכל לתכנן תחבולות כדי לשרוד איכשהו את הישיבה בכיתה, במרחב האגואיסטי. אז מה כן? להקדים תרופה למכה: לחפש קשר טוב, לבקש לאהוב ממש, כמו שצריך לאהוב, כמו שהטבע יודע. אז המכות הנמרצות יהפכו לחיבוקים חמים. כי חיבור ואהבה חזקים על הקורונה – עליה ועל כל צרה שלא תבוא.
