היום מתחילים ימי בין המצרים – שלושת השבועות שבין צום י"ז בתמוז (היום שבו הובקעה חומת ירושלים) לצום תשעה באב (היום שבו חרב בית המקדש). זהו זמן מיוחד שמסמל תקופה היסטורית מיוחדת. זמן שבו אנחנו נכנסים תחת חסות הכוחות שהביאו לחורבן בית המקדש, לכן בכל שנה ושנה שולטים בימים אלה כוחות שליליים.
כל הבעיות, ועימן המגפה הנוכחית, נובעות כתוצאה מחורבן בית המקדש. ואין מדובר על חורבן של מבנה הבנוי מעצים ואבנים, אלא על חורבן רשת האהבה שקשרה בינינו לאחד. כי "לא חרבה ירושלים אלא מפני שנאת חינם" (תלמוד, יומא), וכמו שכתוב, "אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל" (בבלי, יבמות). כלומר, חורבן היחסים בינינו גורם לכל צרה שנראית בעולם.
המקובלים כותבים שאך ורק בחיבור בינינו, בקשרים טובים והדדיים, בהתגברות מעל הריחוק, אנחנו מפעילים כוחות חיוביים והופכים להיות "צינור" שדרכו עובר כוח החיבור לכל העולם. לכן ככל שנתחבר בינינו, כך יתגלה שפע ובריאות בעולם.
החיבור הוא ההצלה היחידה מכל הבעיות שמתגלות. כשם שכל מחלה ומחלה מצביעה על תגובת הגוף שמשתוקק להבריא, כך הקורונה כדוגמה היא חלק מהריפוי. לכן ככל שנתחבר נראה שהווירוס הזה אינו מסמל מחלה, אלא דחף להבריא.
ולכן אנחנו צריכים להיות שמחים במכות שמתגלות, לאבחן נכון את המגפות והצרות. להיות בהבנה, בהכרה, בהתרוממות, במצבים הגרועים ביותר, מפני שדווקא על פניהם מגיעים לטוב. ואין טוב בלי רע, אין תיקון אם לפניו לא היה קלקול, אין אור בלי חושך שקדם לו, כמו שכתוב: "כיתרון האור מן החושך". אז לא להתרגש, אלא לקבל את הדברים בצורה בוגרת, ולהבין שמה שמתגלה מיום ליום ונראה גרוע יותר, הוא לא יותר גרוע, ולא בא אלא לנענע אותנו כדי שנסדר אך ורק את היחסים בינינו, מחדש ויותר טוב.
הכול תיקונים בעולם, הכול. ואין שום דבר רע, אלא רק התפיסה שלנו, הראייה הצרה שלנו שלא רואה את העתיד, את ההמשכיות. זה רק האגו שלנו שלא מרגיש בתוכו תוצאות טובות, וכידוע "כל הפוסל במומו פוסל", לכן עלינו רק לשנות את עצמנו, לתקן את התפיסה שלנו כך שנראה שבכל העולם שורה רק כוח חיובי אחד, הכוח העליון, הבורא שמלובש בכל העולם וממלא הכול בטוב.
הנה, תראו איך הבורא מטפל בנו בעדינות רבה: מיום ליום הוא מגלה לנו את עצמו בצורה אינטגרלית סביב כדור הארץ, כל אחד ממקומו. מקרב אותנו לחיבור, לש אותנו לצרה משותפת. כמה אנשים מתו מקורונה? זו המגפה עם הכי מעט מתים. זה זמן חסד עבורנו לחשוב ולעבור שינויים פנימיים. אין באמת חורבן, אלא זה מקום בניין האדם והחברה. הזדמנות להיתקן בהדרגה. אם נדאג לזולת לא נינזק, לא נתפוס שום וירוס. זה מפליא ומוזר כאחד, אבל כך זה קורה. "שלוחי מצווה אינם ניזוקים". אם נחשוב זה על זה נהיה בריאים, כוח המחשבה חזק יותר מכל כוח. הוא מבריא ומרפא.
מזמן בריאת העולם, מזמן ימי בבל, מכל אלפי השנים שכולם התפזרו לכל הכיוונים, לראשונה הבורא מקבץ את כולם יחד, אוסף אותם בעדינות. מכה אחרי מכה, וירוס אחרי וירוס, כך אנחנו משתנים מיום ליום ברמה נפשית, פסיכולוגית, פיזית. כל אחד ואחד וכולנו יחד, ברגש הפרטי וברגישות בינינו.
בואו נחשוב פחות על הווירוס, והרבה יותר על החיבור בינינו. לא נתרכז במחלה אלא ברפואה. כמו שאמרו חז"ל: "הקב"ה במה שהוא מכה, הוא מרפא" (מכילתא, בשלח).
ואם אנחנו לא מצליחים, אז נבקש. נבקש לקבל רגש ושכל כדי להשיג את המציאות האמיתית, האחת, החיובית. נבקש להרגיש שמחה לא מתוך שהצרות נעלמות, אלא שמחה מתוך שהצלחנו להתעלות עוד קצת ולהגיע לחיבור.
