התפרצות הקורונה הקודמת נותרה כמו גחלת לוחשת בקרבנו, גחלת המשמיעה רחשים כשהאש דועכת. לרגע נדמה שהצלחנו – שמרנו על הכללים, האש כבתה ואפשר לשוב לשגרה מלאה. אבל אנחנו לא כמו העם השוודי או העם האיטלקי, אנחנו פחות מנומסים ומאופקים. אנחנו עם קשה עורף, ישראלים שלא באמת מסוגלים להחזיק את עצמם ולציית בלי לסטות מהכללים. והנה שוב הגחלת מתלהטת, שוב האש מתלקחת.
אנחנו בעצמנו מגבירים את הנגיף, אנחנו מלבים את האש ביחס האגואיסטי שלנו. מזלזלים בתנאים, אדישים לעובדת היותנו קשורים, ושוכחים שכל תנודה במרחב הציבורי עלולה לגרום נזק לאחר. כל אחד מצפצף על האחרים, כל אחד בעל הבית, "אתה תעשה מה שבא לך, ואני אעשה מה שבא לי", העיקר שלא נצא פראיירים.
ראינו את התמונות על חוף הים ובמועדונים – עשרה אנשים צפופים על גבי מטר מרובע. מספיק שאחד חולה כדי להדביק שכונה שלמה. לכן, לא צריך להיערך לגל השני, כי אנחנו עוד גולשים על גבי הגל הראשון.
המחלה ברורה, הפתרון ברור: אנחנו צריכים לשמור על הכללים ולהתקרב זה לזה בזהירות יתרה – להקפיד על מרחק של שני מטר, ללבוש מסכות ולשמור על היגיינה ככל האפשר. ועוד תוספת קטנה: בשונה מהעם השוודי, העם היהודי צריך להיות קשור בערבות הדדית. כל צרה שנופלת עלינו באה להצביע לנו על כך שאנחנו לא במסלול הנכון, בדרך להיות כאיש אחד בלב אחד, לעזור זה לזה כי כל ישראל חברים. זה היסוד שלנו כעם.
לכן על כל אחד לחשוב כאילו היה חולה קורונה, חס ושלום, והוא חושש להעביר לבני משפחתו ולמכריו הקרובים את המחלה. כך עלינו להתייחס בחרדה כלפי הזולת. הקורונה עשתה עימנו חסד: המחישה לנו היטב איך עלינו להיזהר מלפגוע בזולת, איך עלינו להתייחס בהתחשבות כלפי האחר, איך לרצות בטובתו, לדאוג לו. הקורונה לימדה אותנו טוב-טוב איך להתחיל להעביר את מוקד תשומת הלב שלנו – מאיתנו כלפי הזולת. כי רק כך, אם נדאג זה לזה, נהיה בריאים.
ואנחנו בשלנו, העיקר שלא נצא פראיירים. לכן אנחנו נפגעים ראשונים. חוסר ההתחשבות האחד בשני הוא הפספוס הגדול שלנו בהזדמנות לסיים את גל הקורונה הראשון. כל אחד חשש לחיי משפחתו והתכווצנו בבית. אבל בינתיים התעורר בנו אגו גדול ורעבתני יותר, שפורע כל חוק ומתיר לאדם לומר: "לא יכול יותר לשבת בבית ולא אכפת לי מהאחרים, לא קורונה ולא נעליים".
בימי הקורונה הראשונים עוד היינו תמימים, לא היינו בטוחים מה מותר ומה לא, אבל עכשיו אנחנו כבר יודעים מהם החוקים, ואנחנו בגדר עבריינים אם אנחנו לא ממלאים אותם. לכן מרגע שהפסקנו לדאוג לבריאות הזולת, אנחנו בסכנה לחטוף פי כמה וכמה מההתפרצות הקודמת.
הימים הם ימי מבחן. הטבע מהתל בנו, משחק איתנו בגלים רק כדי להראות לנו היכן המוקד: ביחסים בינינו בלבד, ובדגש על דאגה לזולת. כעת, משעלינו דרגה, חובה עלינו לגלות אחריות לחיי הזולת, אפילו להאמין, חלילה, שאני עלול להידבק ראשון.
כי באמת, העולם לא זקוק רק לתרופה כימית, אלא בעיקר לתרופה נפשית. תרופה שתעזור לנו להתחבר מעל האגו שלנו שמצייר לנו כאילו שאנחנו נפרדים זה מזה, תרופה שתקשור בינינו בחיבור אינטגרלי כמו שהטבע כולו קשור בהרמוניה.
המצב הולך ומחמיר ואנחנו זקוקים למוח חדש שמבין ומבחין, מוח מרגיש ומבדיל באיזו מידת קרבה עלינו להימצא. אנחנו זקוקים למוח חדש שיחזק בנו את העיקרון של ערבות הדדית, שיפתח בנו את אהבת הזולת ויצייר לנו עתיד טוב ונכון, שכולנו שייכים בו לאנושות אחת, למשפחה אחת, לנשמה אחת.
