כולנו מרגישים שהקורונה הצרה את צעדינו, סגרה את גבולותינו, שיתקה חיבוקינו וחסמה את פינו ברסן. וזה נכון. לא טוב היות האדם מוגבל ועצור. אבל האם יתכן שכל ההגבלות האלו הן רק מדרגות על שביל הזהב לחופש האמיתי?
אם נביט בחצי הכוס המלאה, אולי נבחין שדווקא ההגבלות של הקורונה הביאו עמן ניחוחות של עידן חדש, שיש בו סדר ושלווה. במקום שנמשיך להתרוצץ בלי הפוגה, נשאיר את כל התיקיות בראש פתוחות, נחשוב בבית על עבודה, על העבודה בבית, נחלום על חופשה בזמן הישיבה, וליד הבריכה בחופשה נמשיך לחשוב על הישיבה, ובקיצור, נחייה בפיזור אנרגיה שאין לו אור בקצה המנהרה. פיזור שמותיר אותנו תמיד בחוסר שקט פנימי, הנה באה הקורונה והחלה מחברת אותנו למקור, קרוב לבני המשפחה שלנו.
ופתאום היא מאפשרת לנו להבחין בבעיות האמיתיות שמטרידות אותנו, להכיר בחוסר תשומת הלב שלנו לאלה שלעיתים צריכים אותה יותר מכל, הילדים ובני הזוג שלנו. היא מפנה לנו זמן לתקן את היחסים שלנו, ולמצוא שם את השלווה הפנימית, שאנחנו מנסים נואשות למצוא בכל אטרקציה, בכל מחיר שלא יהיה, כדי להשקיט את המצפון, ש"היי אנחנו בסדר, גם אנחנו מבלים כמו כולם, גם אנחנו לוקחים את הילדים לחופשה, אפילו שהראש שלנו בכלל במקומות אחרים".
חכמת הקבלה רואה את המצב החדש כמתנה מהטבע, בדרך להיות בני אדם חופשיים באמת. חופש שבו נרגיש שאיש אינו לוחץ עלינו, ואנחנו לא לוחצים על איש. החופש הזה מחכה לנו מעבר לפינה. אם רק ננשום עמוק, נרגע וננצל נכון את חלון ההזדמנויות הזה להקשיב לסודות הלב, פתאום נראה שכל מה שרצינו נמצא ממש מתחת לאף שלנו. רק כשנלמד להעריך ולהתייחס זה לזה נכון, מתוך אהבה, נוכל להוריד את המסכה ולנשום לרווחה.
