היערכות לגל השני של הקורונה
חזרנו להיות ישראלים. שני מטר? מסכה? ספר לסבתא. הסגר מאחורינו, הללויה! התפרצויות חדשות? עזוב אותך מחרדות, מתים פעם אחת, יאללה חגיגות.
יהיה בסדר?
את הגל הראשון כיבינו על ידי הקפדה קולקטיבית על אמצעי הזהירות שנקבעו. שאפו עלינו, באמת יפה החזקנו בין כותלי הבתים הסגורים. אבל עם החזרה לשגרה המשמעת לחלוטין התרופפה, וגחלת הקורונה שוב התלהטה.
מה אנחנו לא תופסים? שהמציאות השתנתה, וכולנו תלויים זה בזה. אם כל אחד חושב רק על עצמו ומצפצף על האחרים, בפורמט של 'תעשה אתה מה שאתה רוצה, רק אל תתערב לי בחיים' – בגישה כזו אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצבים מסוכנים, עם העברה בלתי פוסקת של וירוסים בין אנשים.
עיקר הבעיה היא שאנחנו לא מבינים שכל צרה שבאה מראה יותר ויותר, עד כמה אנחנו לא רוצים להיות קשורים זה לזה בערבות הדדית, אחרי שמשך שנים התרבות האגונצטרית קידשה את האידאה של "העיקר שאני לא פראייר".
הקורונה מלמדת באופן המוחשי ביותר שהבריאות של כולנו תוכל להישמר, רק אם נדאג זה לזה וניזהר שלא לפגוע באחרים. הפספוס הגדול היום הוא בחוסר ההתחשבות בזולת.
אם בגל הראשון הפחד שתקף אותנו גרם לנו לשמור כל אחד על עצמו ועל הילדים, עכשיו המצב שונה לחלוטין. על עצמי אני כבר לא מפחד, יוצא חופשי לכל מקום, מבלה במקומות צפופים עם אפס מרחק מאנשים. אבל מה איתם? מעבר לכך שכבר נמאס לי לפחד להידבק מהם, צריך להתפתח בי פחד אחר, שמא אני אדביק אותם.
ברור שכל אדם נורמלי חושב שהוא בריא, אחרת לא היה מסתובב, ובכל זאת החיים מלמדים שאי אפשר לדעת מי נשא ואפילו הבדיקות לא הכי אמינות בעולם. אז מי יודע, אולי דווקא אני מדביק עכשיו את כולם? דווקא בשלב השני, כשנעלם הפחד על עצמי, צריכה להתפתח בי הבחנה חדשה: אני שומר על כללי הזהירות לא בשבילי, אלא בשבילם.
בינתיים, לא רואים זאת בשטח. בדרך כלל, אין אחריות, אין דאגה, אין התחשבות בזולת. טוב לי לנהוג בצורה מסוימת, וזהו. במציאות כזו, איך נוכל למנוע התפשטות מהירה של גל הדבקה נוסף? בעיה. גדולה.
לפעמים זה נראה שתעזור לנו רק השתלת מוח. מוח בריא, שיוכל להבין שאנחנו נמצאים ברשת קשר ולכן מחויבים לאחריות הדדית וערבות הדדית.
לטווח הארוך, שום תרופה לקורונה לא תוכל לפטור אותנו מבניית יחס חדש לזולת, כי בסופו של דבר, להתפתחות כזו הווירוס מכוון אותנו. הרי מאיפה הגיעה אלינו הצרה הזו מלכתחילה? מהטבע. והטבע הוא מערכת גלובלית ואינטגרלית, שרק אנחנו, בני המין האנושי, הפוכים ממנה באופן מודע. לא מקושרים נכון זה לזה, לא מתחשבים ומשלימים זה את זה, רחוקים מאוד מלתפקד כמו אברים שונים בגוף החי, לדוגמה.
התקדמות אבולוציונית דורשת פיתוח שכל ורגש חדשים, שיתאימו למציאות המקושרת שבה אנו חיים. שכל ורגש שיהיו מסוגלים לקלוט את מידת הקירבה שבה אנחנו נמצאים.
וזוהי גם תמצית ההיערכות לגל השני של הקורונה: פיתוח הרגשת הזולת. שבמקום להרגיש כל אחד את עצמו כגוף נבדל מהאחרים, נתחיל לקלוט שכולנו שייכים לגוף אחד, גוף אחר, גוף רוחני של נשמה אחת גדולה שכוללת את כולנו יחד, כאחד.
בריאות שלמה דורשת אהבה, התחשבות באחרים.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו
