אילו הציבור העולמי היה יודע לפני כחצי שנה איך ישתבשו חייו, איך הקורונה תפרוץ כרוח סערה ותמוטט הכול, הוא היה איכשהו נערך ומכין את עצמו לבאות. אבל איש לא סיפר לציבור על גורלו, לא שרטט לו את התהליך הצפוי והיום הוא נתון בבעיה גדולה. הציבור שרוי בחוסר אונים, מבולבל, לא יודע מה קורה איתו היום ומה יוליד מחר. לצערי, אנחנו אשמים. אנחנו, עם ישראל, אלה שיודעים את שלבי ההתפתחות על פי מקורות העם, שיודעים שהטבע לא עיוור, אלא מטרתי, הגיוני, ענייני וברור. לטבע מסלול ממוקד וייעודי, והוא הפקיד בידינו את חכמת הקבלה, השיטה שמלמדת את ייעודו של העם והעולם, החכמה היחידה שמציעה חיסון לצרה הגדולה בת ימינו.
הקורונה היא לא מקרה חולף, זבנג וגמרנו, אלא היא תהליך הדרגתי שרק נכנסנו אליו. ספרי הקבלה מלמדים על מגמה אחת: הטבע מביא אותנו צעד אחר צעד ל"הכרת הרע", להכרת היצר הרע שבלב האדם, להכרת האגו שמפריד אותנו איש מאחיו. הטבע מוליך אותנו עד לקצה, עד שבני האדם יאמרו לעצמם: "די, לא מוכנים להתנצח, לריב, להסתכסך; לא רוצים להתפרד או להתגבר על השכן. רוצים לחיות בשכנות טובה, בחיבור ובשלווה, באחווה גדולה".
הטבע הוא כמו הורה אוהב הנותן לילדו הרך תרופה מרה. וכשם שהילד בועט ובוכה ומסרב לקבל את התרופה וההורה נעשה עצוב כפליים מתוך דאגה, כך כואב הטבע. צער גידול בנים. לטבע תכלית ברורה: להביא את האנושות כולה לאחדות מופלאה, אבל ישראל אוטמים אוזניים למשמע ייעודם. ואז נוצר משבר, לחץ, התנגשות בין השניים. הטבע מחויב לפעול בכל דרך כדי להביא את האדם להכרת טבעו הרע. להראות לו שהחורבן בחייו נובע מחורבן היחסים שלו עם הזולת. לא כדי לגלות את הרע לאדם ולייאש אותו, אלא כדי להביאו למודעות נעלה.
הייאוש שאוחז באדם בימינו נובע בשל ניסיונותיו להצליח על חשבון האחרים, להרוויח על חשבונם. כך ניתק האדם ממטרת הטבע להיות כאחד. הייאוש הזה הפכפך. הוא לא מראה באופן ישיר כיצד האדם שוגה וכך מכוון אותו ליעדו, אלא הייאוש עוטף ומסתיר בתוכו אגו שגורם לאדם לצפות דווקא מהאחר להשתנות. והאדם מטבעו כבר לא דורש מעצמו, אלא הוא מצפה שהממשלה תשתנה, שההפגנה בכיכרות תהדהד. הוא בטוח שאם נשבור ונהפוך שולחנות נצליח בגדול, שהכול בכוחו ובעוצם ידו. כך חוסר האונים מתגבר והכול מסביב דועך, יום רודף יום ודבר לא משתנה באמת. והאדם שעד כה לקה בעיוורון מתחיל לפקוח עיניים. הוא מרגיש מחויב להאט, ואפילו לעצור, מתעוררות בתוכו ספקות, מטפסות בו שאלות, והוא תוהה: "מה לעזאזל לא בסדר? מה לא בסדר איתי?".
האדם ממשיך להפגין, הוא ממשיך לצעוק מהמקום שכואב לו, קצת נשבר לפעמים ובוכה עם עצמו, אבל מתישהו זה ייפסק. כשייגמר הכסף לממשלה, כבר לא יהיה למי לצעוק. כשלחוקרים ולמדענים לא יהיה פתרון ממשי לקורונה, על מי האדם יתלונן? כשאין באמת עבודה בשוק והמקצוע שלו יהפוך מיותר, ממי ידרוש? אז נקלע האדם למבוי סתום. הוא נתקע בקיר ויש לו אפשרות אחת: לטפס מעליו.
וגם אז, ברגע השביר הזה, אפילו אם שרשרת המקובלים הגדולים בכל הדורות היו עומדים סביבו, פותחים את ליבם ומורים לו בטון אבהי מה עליו לעשות, הוא לא היה שומע ולו חצי מילה. עם ישראל, כמו ילד קטן, אינו מסוגל לשמוע עדיין. אבל מה שלא עושה השכל, עושה הזמן. וכולנו כאלה, גם המקובלים התחילו כילדים ועברו אותם תהליכים, לאט לאט פתחו אוזניים ושמעו.
כשהייאוש יתגבר ויחלוש על הגוף כולו, אז תתחיל הישועה. בעל הסולם, גדול המקובלים של דורנו, כתב כי "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו. כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות ותרופה אין. וכל עוד שהאדם מרגיש איזה כוח עבודה מצידו עצמו, אין תפילתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו… ואחר שהאדם מתאכזב, אז תפילתו שלמה ונענה מידו הרחבה" (אגרת נז).
הייאוש המוחלט, התחושה שכלום לא יעזור, זה הרגע שהילד מתחיל להירגע. אחרי ששפך ים של דמעות, הוא מתחיל להתפכח. הוא עוד מתייפח ויש בתוכו כאב. העיניים לחות, הגוף רועד והוא מתחיל לתהות על הראשונות. הילד הזה יכול להיות לדוגמה אדם בן ארבעים, אקדמאי שחי טוב, או אישה פלוס ארבעה ילדים, או צעיר שיש לו עבודה מבטיחה וחופשה שנתית, אבל בתוכם מקנן פחד מהלא-נודע, וכמוהם עוד עשרות ישראלים, רבים וטובים, מתוסכלים ומיואשים.
והייאוש המשותף שלהם הולך מתגבש לכדי צעקה, להבנה עמוקה שהרווח וההצלה נובעים ממקור אחר. כשהעבר מתפוגג והעתיד לא ידוע, כשהמצב הקודם אבוד והמצב הבא אינו ברור, כשמאחור הגשר נשרף ומקדימה תהום פעורה – רק אז המבט פונה לשמיים, הלב משווע לעזרה והפה זועק תפילה!אם התפילה מכוונת לטבע, לכוח העליון, לגורם שמוביל אותנו בבטחה לאורך כל חיינו, אז יש מענה. אז הילד הקטן שבוכה בלב אדם המשותק, מגלה תעצומות נפש עזים, כוחות חדשים שמסייעים לו לזנק ולטפס מעל הקיר הגבוה.
האדם מתפכח ומבין שהקיר בליבו הוא האגו שאוטם אותו מלהרגיש את האחרים, מפריד אותו מהקשר הטוב עם הזולת – ושם, מאחורי הקיר, כולם חיים יחד כאחד, דואגים זה לזה, מחזקים זה את זה, ואין כל דאגה ומחלה. מאחורי הקיר יש טבע רחב, אינטגרלי, הדדי, הרמוני, כוח שלם, טוב ונצחי.
