אין ספק שלגדל ילדים זו עבודה סביב השעון, וכ"בונוס" את לא פעם מקבלת שק רגשות אשמה, הרגשת פספוס, ואת התחושה שלעולם לא תהיי "אימא מספיק טובה", כפי שניסה לשכנע אותנו ויניקוט. נכון, גם מידה ניכרת מהחופש האישי שלך נגזל, אבל "אין ארוחות חינם" כך לימדה אותי אימי ז"ל.
ועם יד על הלב, לא זכור לי שהחופש הבלתי מוגבל שלי עשה אותי מאושרת כל כך. בטח לא כמו תחושת האושר שששוטפת אותי בעקבות פרץ האוקסיטוצין (הורמון האהבה) שמציף את המוח, למגעו הרך והמחבק של הפעוט שלי.
עם כל ההטבות שבדבר, בעקבות הקורונה צפויה ירידה עולמית בילודה של כחצי מיליון תינוקות. מי אשם? המצב הכלכלי, חוסר הוודאות וגם המחסור בעזרתם של סבא וסבתא. "ההורים יודעים כי מחיר הילדים הוא גבוה", אומרת הכלכלנית שאנון מילר.
בגדול אפשר לומר שאנחנו בפיתחו של משבר כלכלי היסטורי, חוסר ודאות וחוסר יציבות. אלה לא מעוררי חשק לרבייה והרחבת המשפחה.
אבל השינוי הזה לא התחיל עכשיו, מדינות אירופאיות רבות, כמו גרמניה שזכתה בתואר "המדינה הזקנה ביותר באירופה" כבר החלו "להיתמך בהליכון", כפי שדווח בכותרות: "אין לידות, אין עובדים, הצמיחה בסכנה והרשויות נאלצות להפוך בתי ספר לבתי אבות". עד 2050 צפויים כ- 50% מהגרמנים להיות מעל גיל 60, והאוכלוסייה תקטן בכמעט 10 מיליון נפשות. גם הניסיון לאזן זאת עם קליטת המהגרים הרבים, לא ממש הועילה.
במדינות סקנדינביה חלק מהממשלות, מתוך דאגה לדילול האוכלוסין יוצאות בקמפיינים נרחבים לעידוד ילודה, בניסיון נואש לפרוט על נימי נפשם של הצעירים: "אם לא למען אימא, לפחות עשו סקס למען עתיד דנמרק!" זאת לצד הבטחה למימון "טיולי ביוץ" ואפילו חיתולים לשנה הראשונה לברי המזל שיביאו תשובה חיובית – העיקר שיסכימו להביא תינוק לעולם.
אצלנו המצב דווקא טוב. אם ב-150 השנים האחרונות המגמה הכללית בעולם היא ירידה ניכרת בשיעורי הפריון, "מפנה הפריון הראשון" הוריד את שיעור הפריון הכולל ל-3-2 ילדים לאישה. במסגרת "מפנה הפריון השני", שהתרחש בשנות ה-70, ירד השיעור אל מתחת ל-2 ילדים לאישה. ישראל היא היחידה מבין כלל מדינות ה-OECD שמפנה הפריון השני לא התרחש בה.
אולם ממעוף החסידה נראה, שלא משנה באילו נסיבות חיצוניות התלבש השינוי, קורה כאן משהו גדול בהרבה. מהפכה בתפיסת המציאות של האנושות, שאותה מולידים אנשים צעירים שמסרבים להמשיך את הדור. ניתן לומר, שאנחנו בפתחו של עידן התפתחותי חדש, שבו אנחנו נפרדים מהתגובה האינסטינקטיבית, החייתית כמעט, שדוחקת בנו להביא ילדים לעולם "כי זה צו החיים", ומתחילים לשאול למה?
אם עד תחילת המאה העשרים הבאנו ילדים מתוקף מימוש חוקים בלתי כתובים, שתוחזקו על ידי סיבות כמו היעדר הגלולה, צורך בידיים עובדות בשדה, נצר שימשיך את שושלת המשפחה, ביטחון מול הסכנות האורבות במציאות בה החזק שולט, שמירה על בן הזוג, או פשוט כדי לא להרגיש חלק חסר תועלת בחברה – בא האגו והופך את התמונה בה ממלאת האישה את תפקידה המסורתי נאמנה.
האגו שלנו גדל בנו בכל רגע ומעורר בנו דרישה לתענוג מיידי, שהופכת בימינו תובענית ואכזרית מאי פעם. איכשהו למרות שהכול נגיש, היא מפקירה אותנו מחוסרי סיפוק באופנים דרמטיים יותר מבעבר. המילוי וההתרוקנות קצרי המועד הללו, הם כמו צירי לידה לוחצים שמחדדים בנו את ההבחנה שהחיים על פי צווים חברתיים ישנים, לא יעניקו לנו את הסיפוק הנחוץ.
זו הסיבה שהדור הזה מרים ראשו מהצלחת שמגישה לשולחנו דעת החברה, ומתחיל לתהות על טעמה של אותה מנת ייסורי מצפון על אי עמידה בציפיות. לא עוד בליעת ערכים אוטומטית, אלא תחילה אנחנו דורשים להבין "מה הטעם" בכל דבר: למה צריך תואר? למה צריך כסף? למה צריך משפחה? למה צריך להביא ילדים לעולם? למה החיים האלו בכלל?
עם כל הרצון שלנו לבלוע את העולם לבטננו הרעבה ולזכות לעונג מהיר, אנחנו נמצאים כעת בשלב מעבר, שבו טרם מצאנו את התשובות, אבל השאלות נפערות בנו כחור שחור, בלי קשר למין, גזע או מעמד סוציו-אקונומי.
והקורונה? בהחלט מאיצה את התהליכים האלה ומציפה הרבה חרדות ושאלות, שאי אפשר לסתום להן את הפה בעזרת מסכה. עלינו להתייחס בשיא הרצינות לשאלה שעולה מתחתית ההכרה הקולקטיבית, ומזעזעת את היסודות שעליהם מושתתת החברה שלנו. לא לשפוט, לא לתקוף ולא לפחד ממנה, אלא להביט לה בעיניים ולהעניק לה מענה הוגן, רגע לפני שניכחד מעל פני האדמה.
Shelly Peretz
בעלת M.A במנהיגות חברתית, תסריטאית ושחקנית
