הסיפור המטריד הזה התחיל כשמועה שעברה מפה לאוזן: סטודנטים צעירים מאלבמה, ארה"ב, בילו ב"מסיבות קוביד-19" והימרו מי יידבק ויחלה בקורונה. הראשון שאושר על ידי רופא זכה בכל הקופה.
אבל בתוך מה שהתחיל כמעשה קונדס והתפרסם כחדשות כזב נמצא גם גרעין של אמת. זה לא מסיבה, זה מסיבות. זה לא רק באמריקה, זה גם באירופה. זה לא גימיק שיווקי, זו תופעה חברתית.
"מסיבת קוביד-19" (הנקראת גם "מסיבת קורונה") היא מפגש חברתי מחתרתי שמטרתו להידבק בכוונה תחילה בנגיף הקורונה. המשתתפים במפגש כזה אינם מודאגים מההשלכות לגבי בריאותם או בריאות הקהילה, ומיותר לציין שהתופעה היא בניגוד להנחיות הגורפות של משרדי הבריאות באותן מדינות.
אדישות משוועת, חוסר אכפתיות, גישה בלתי מתחשבת בזולת – כל אלה נושאים אמירה פשוטה והחלטית בפי הצעירים: אנחנו חיים רק פעם אחת ולכן נהנה מהחיים שלנו עוד היום. ומחר, מה עם מחר? כמו שאמר הנביא על זמנים שבהם הציבור שרוי בצער: "והנה ששון ושמחה, הרוֹג בקר ושחוֹט צאן, אכוֹל בשר ושתוֹת יין, אכוֹל ושתוֹ, כי מחר נמות" (ישעיהו כב, יג).
נסו לחקור מה מתחולל בלב הצעירים ברחבי העולם. הם יוצאים מכלל שליטה, לא רוצים לשמוע לאף אחד ולא אכפת להם כלום. זו כמובן הכללה גורפת ולא מדויקת, אבל מטרתה להאיר על ניצני התופעה. אם היינו מתעדים את שטף המחשבות, הרשמים והרגשות של חלק מהצעירים, היינו סופגים מהם אמירות חדות כמו: "לא מפחד מכלום", "כבר לא מאמין לכלום", "שכל העולם הזה ילך לאבדון", "לא אכפת לי למות", "שיירקב כדור הארץ, למי אכפת בכלל מה קורה כאן?".
זה מבהיל לרגע, אפילו מקומם ומכעיס, מדאיג ומלחיץ, אבל זה סימן פסיכולוגי יפה לבאות. אלה מחשבות שבולטות בצעירים, אך הן מקננות בכל אדם ואדם, תלוי באיזו רמה וכמה הן שוהות עד שמתפוגגות. המחשבות האלה הן ביטוי מובהק של טבע האדם, תחילת ההתפרצות הסופית של האגו לפני יציאתו למרחב פתוח ונאור. בחכמת הקבלה המצב הזה נקרא "אני אמלוך!", אני אשלוט גם אשלוט, אפילו על מלאך המוות.
זה דחף פנימי עצום שקורא להיפטר מהערכים המדומים של הדור הקודם, להתנער מההגבלות הקודמות, לצאת מכל המסגרות. במצב כזה אדם לא רוצה להיות פרופסור או מדען, לא עשיר או מפורסם. לא אכפת לו כלום. הלך רוח של הפקרות.
אדם שחווה זאת אינו מודע לתהליך. המצב הצפוי עוד לא ברור לו, והוא מייחל למשהו אחר, לשינוי שיקרה, לעולם חדש שייפתח. וכשכלום בתוכו לא נפתח, מסיבות הקורונה קורצות לעין. הסכנה נותנת לו הרגשת גבול, מחדדת את משמעות החיים. פתאום מתבהר שהאינסטינקט הבסיסי הוא לא "לחיות", אלא דווקא להיות למעלה מכוח החיים, מעל הגבלות המוות.
מי שחווים טלטלה רגשית כזו ומרגישים מוקעים מהחברה, אפשר לנחם אותם במסר הבא: אנחנו מבינים לליבכם, מודעים היטב למה שאתם עושים. אנחנו מבינים מה אתם רוצים בחיים, לאן אתם מכוונים, אנחנו מסכימים איתכם בכל צעד ושעל. אבל יש פתרון גבוה יותר, גדול יותר, עצום!
לא, לא באנו להטיף לכם איך לשמור מרחק ולהישמר מפני הקורונה. אנחנו רק רוצים שתביטו רחוק יותר מהמקום שאתם מכוונים אליו. אם תרחיבו אופקים ותראו את התמונה הגדולה, ולא מקטע מתוכה, אתם פשוט תזנקו במהירות מהמצב העצור של היום למצב החופשי של מחרתיים.
מה שמצייר לכם את התמונה העתידית העגומה ונותן לכם את תחושת המחנק זה האגו שלכם. כדי להרגיש משוחררים מבפנים, לצאת לחופש של ממש, נדרש מכם רק להתעלות מעל הטבע האגואיסטי. אין כל בעיה, תתחברו יחד, תעשו חיים, תייצרו אווירה ייחודית והדדית של העולם החדש, ותנו לכוח החיבור ביניכם להילחם נגד האגו שמוריד אתכם שאולה. עוצמת החיבור ביניכם תנטרל את הרע, את הרגשת האני, את תחושת הקץ שמדמה את סוף העולם.
הרגשת החיבור מייצרת מציאות חדשה שלא הייתה כמותה. זה חיבור אחר לחלוטין ממסיבות הקורונה, זה חיבור שמנתב את הדחף לשבור מוסכמות – אל דחף לשבור את האגו; לרמוס אותו עד דק ולהתחבר עם הזולת. ושם, בלב היחסים המשותפים, מתגלה כוח אחר, עליון, כוח שמרים את האדם מעל המוות והחיים, כוח טבע שנותן חיים חדשים. שם מתחילה המסיבה.
