תשעה באב כבר כאן ונראה שמעולם לא עזב. "שנאת חינם", "חורבן הבית", "מלחמות היהודים" ועוד, הם חלק מאוצר המילים של התקופה דאז ושל התקופה הנוכחית.
השנה, בצל הקורונה וההשלכות החברתיות-כלכליות שלה, המילים הללו מקבלות משמעות מוחשית יותר. לולאת הקשר בין שנאת החינם שהובילה לחורבן בית המקדש לבין הסיבה לחורבן החברתי בימינו מתהדקת יותר.
חורבן הבית – אז והיום – מסמל לנו את שבירת הקשר בינינו, קשר שמעולם לא התמדנו לבנות בצורה מתוקנת ונכונה על פי מודל הטבע, לפי ערכי הלכידות והאהבה שמאפיינים אותו ומגדירים את קשריו. לא מדובר בשרטוט חד-פעמי של בניין האומה, אלא ברענון קבוע ומדויק של ערכי היסוד האבודים עליו נבנה עם ישראל. כי כמו שאמרו חז"ל: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו".
בכל דור אנחנו מנסים להתקרב לחיבור הדדי ונופלים, מנסים להקים בית שילכד אותנו ושוב מתמוטטים. זו תבנית חיינו עוד מימי בריאת עולם, עוד כשנוצרנו כעם בימי אברהם.
עם ישראל של ימינו הם אותם צאצאי הקבוצה הקטנה שלפני 3,800 שנה הסתופפה בחברת אברהם באוהל רחב שייצר פיוס ולכידות, אוהל שעטף וכיסה באהבה על כל הפשעים. אברהם שמצד אחד הכיר את כוח האגו שגדל ללא הפסקה – כוח הרסני שהבדיל ופילג ובלל את שפתם האחת – גילה מצד שני את הכוח האחד שקיים בטבע, כוח החיבור.
הוא לימד את תושבי בבל, שם הוא נולד וחי, איך לאזן בין שני הכוחות. איך להתעלות בחיבור מעל הפירוד, איך להשתמש באש השנאה, להלחים ולרתך בה אהבה. חכמת הקבלה – זו שיטת החיבור שאותה לימד. וחיבור עד כדי אהבה, כמו שאמרו ממשיכיו לאורך הדורות, זו כל התורה כולה.
הפטנט שלו היה ייחודי והתבסס על חוקי הטבע שהשיג: ברגע שמצליחים לייצב חיבור בין אנשים, מתגלה במרכזו הכוח העליון, כוח האהבה שקיים בטבע בשפע, כוח שמחבר בין שונים. ברגע שעלו הישראלים על התדר הנכון התנגנה המנגינה בהרמוניה. הרבבות שצעדו אחרי אברהם למדו לתקן את היחסים ביניהם, לעצב מהלבבות לב משותף. והאגו המשיך לגדול בהם ולהפריד אותם זה מזה, ושוב הם התעלו בכוחות מחודשים ושוב רקמו את הקשר האחד.
אהבתם הייתה בשיאה בימי בית המקדש. הקשר פרח, הערבות ההדדית התחזקה, לא היה אני ולא היה אנחנו – היה אחד; לב ישראלי פועם. עד ששוב האגו גבר עליהם והפעם הם לא הצליחו להתגבר, הקשר נשבר. התוצאה לא איחרה להגיע בדמות נבוכדנצר ששבר את בניין המקדש והגלה אותם. כעבור שנים התעלה העם מחדש, התלכד ללב משותף ובנה בית שני. אבל גם הוא חרב בשל שנאת חינם. כעת היה זה טיטוס, קיסר רומא, שגרם להם להתפזר מארץ ישראל לכל כיווני הרוח.
מאז אין רוח בישראל. מאז בכל שנה בתשעה באב אנחנו כואבים את החורבן. הרגשת החלל בלב מתמלאת בעצב על ניצחון האגואיזם שממשיך לגדול ולהפריד, לפצל ולסכסך. הזיכרון של אחוות אחים, של משפחה אחת, של בית משותף שמקדש את האהבה, הולך ונמוג.
והיום המצב מחמיר יותר ויותר. ההפגנות האלימות ברחובות ירושלים, ובכל כיכר וסמטה בישראל, הן ביטוי עז לשנאת חינם הגוברת בימינו, חוסר תקשורת בוטה. אף אחד לא רוצה לשמוע את השני, כולם שקועים בשנאה קיצונית, מייחלים בליבם שהמחנה האחר יגווע, ואין מילים לתאר את הרגש הלאומי שחסר.
נדמה שהימים חולפים והזמן עובר; עוד שנה ועוד ציון תשעה באב. אבל כלום לא ישתנה מאליו. המצב הזה הוא קבוע, והוא מדאיג ומכאיב. וכשם שגלגל השנה חוזר ומזכיר לנו אחת לשנה את חורבן היחסים בינינו, את הלב שמסרב להשתנות, למרות הכול אנחנו נמשיך לדפוק על אותה נקודה: נדרוש בינינו אהבה.
