כיכר פריז הסמוכה למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים הפכה מוקד עלייה לרגל לאלפי צעירים שמוחים מדי יום, והיא לא לבדה. ברחבי אירופה ובפרט באמריקה מוסיפים לגדוש אלפי מפגינים את הכיכרות והרחובות חרף הגבלות הקורונה האוסרות התכנסויות המוניות. השמאל מתגבר על הימין, הימין מתגבר על השמאל, אלו על אלו, אלו נגד אלו; פלגים ומפלגות, מחאות והפגנות, ודלק הסלידה מלבה את הזעם ברחובות, מחכה לגפרור הזעיר שיצית להבה של שנאה, אש שתבעיר מלחמה.
שום רעיון שהוצע עד היום לא יוכל לפתור את השנאה הקיימת. שום תיאוריה או הצעה קיימת לא הצליחו, וכנראה גם לא יצליחו להועיל למצב החברתי המידרדר. בשלהי קיץ 2020 האנושות עוד מתקוטטת בחוצות העיר, ואינה מצליחה ליישב את המחלוקות ולמתן את מפלס הזעם והשנאה. אם נדמה למישהו שהעוינות תדעך או שהמחלוקת תתמוסס, הוא טועה ובגדול. ההתנגשות הפנימית בין המחנות רק תגדל, העימות האלים יחריף, הניגוד בין הדעות יקצין, ועוד יתגלו גורמים רבים שיעוררו ויכוחים ומאבקים, ילבו מלחמות וסכסוכים.
חכמת הקבלה לא מתפזרת לאינספור הסברים, היא ממוקדת בסיבה העיקרית והשורשית: אגואיזם. האגו, תכונת הקבלה המוקצנת שטבועה בכל אדם, היא המקור והשורש הבלעדי לכל הבעיות, האישיות והחברתיות. האגו גדל מיום ליום ומפריד את האדם מהרגשת זולתו, מתעצם ומשסה לבטל את השני, לזלזל בו, להתנשא מעליו; להשפיל, להנמיך, לבזות. האגו אכזרי וחזק. הוא רק מבקש לעשות את שלו: למחות את האחר, שלא יישאר ממנו זכר. הוא גורם לנו להרגיש צודקים יותר, נוקשים ודעתניים יותר. הוא מגלה לנו את מכלול הפשעים והמומים ביחסים בינינו.
לכל הבעיות שהתגלו בחברה פתרון אחד: חיבור הדדי, יצירה של מקום משותף שבו כולנו שווים. לפי שיטת החיבור שבבסיס חכמת הקבלה, כשכל אחד מוותר לשני, וכולנו מוותרים זה לזה, אנחנו מתקרבים למצב שלכולנו יש מקום. בהרגשת החיבור בינינו, במרכז בין כולם, שווים כולם. אין טובים ורעים, אין קרובים ורחוקים, אין אהודים ודחויים. במרכז בין כולם אף אדם לא מכניע את עצמו או מוותר על דעתו, אף אדם לא מדכא או מבטל את עולמו הפנימי של האחר. כי לא בטבע האדם האגואיסטי צריך לעסוק, אלא מעליו, במקום החדש והמשותף שבונים על שלד פיגומיו.
"על כל פשעים תכסה אהבה", אמר שלמה המלך, המושל האחרון של ממלכת ישראל המאוחדת, האיש שבנה את בית המקדש הראשון בירושלים ונחשב לחכם מכל אדם. ומה הוא ביקש לומר? שהדרך לאחות את הקשרים הפגומים היא באמצעות עבודה מתמדת על בניית רשת אחדות ואהבה מעל הפילוג והשנאה. שהקסם הוא שכל פרט שומר על ייחודיותו, ועם זאת מוותר על משהו למען הזולת. כך נוצרת רמה חדשה שמעצימה את המשותף על פני המפלג, את המחבר על פני המפריד. כך נבנה חלל עגול בלי פינות וקצוות משוננים.
גם לשנאה יש מקום. אבל היא לא צריכה להתמקד באחר – לא נגד ימנים או נגד שמאלנים לדוגמה – אלא נגד האגו שרוצה לרמוס את כולם. אדם צריך לשנוא את היחס הדוחה שלו כלפי האחר, לוותר על הכוונה הזדונית שבו כלפי כולם, וכנגדה לפתח נטייה לקבל את כולם, תבונה שתכיל, תחבר, תפרגן, תיתן מקום גם לאחר.
גם כלפי האגו השנאה צריכה להיות מדודה. בכל זאת, הוא "עזר כנגדו", הוא קיים כדי לעזור לאדם. דווקא על פני האגו נבנה החיבור עם האחרים. הפשעים הם תמרורי אזהרה המורים: "כאן צריך להתעלות, כאן צריך לפנות מקום בלב לטובת האחר". לכן בלי שיתגלו מתנגדים ושונאים, מפלגות ותנועות קיצוניות, לא נוכל לבנות בית משותף. בלי פשיסטים וקומוניסטים, אנטישמים וטרוריסטים, סוציאליסטים וליברלים – לא משנה מי ומה – כולם יחדיו יוצרים עושר רוחני, זר צבעוני, פסיפס מרהיב של דעות המשלימות זו את זו.
בעל הסולם, גדול המקובלים של המאה העשרים, כתב כי "כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם – יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב" (מאמר "השלום בעולם"). המוטב הוא בחיבור בינינו, בהשלמה על פני כל הניגודים והסתירות בינינו, אנחנו מגיעים חזרה אל השורש המשותף שלנו, אל הכוח העליון, כוח הטבע האחד, הבורא. אז נגלה שהמציאות כולה מושתתת על עיקרון של "אחד יחיד ומיוחד" – כוח אחד לכולם, כוח יחיד על כל השונות, כוח מיוחד שמורה על המוני הבחנות שונות המתלכדות לנקודה אחת, כמו הכוח האחד.
המקום הזה לא בשמיים, הוא כאן בארץ. בינינו ממש. במאמרו "החירות" כתב בעל הסולם ש"כל מי שמשחית איזו נטייה מהיחיד ועוקר אותה ממנו, הוא גורם שתאבד מהעולם השכלה נשגבה ונפלאה, שעתידה לצאת באחרית השלשלת. משום שהנטייה ההיא, לא תארע עוד לעולם בשום גוף אחר זולתו". לכן אם הכול יוצא ממקור אחד, עלינו לשמור על כל נטייה דקה שמתעוררת במישהו בעולם. התכונה שלו היא תבלין בלעדי וייחודי שמעשיר את התבשיל כולו.
כך פועל הטבע כולו, בהרמוניה. אולי ההרמוניה לא נראית לעין, לא מורגשת בנו מחוסר יכולת לתפוס את התמונה השלמה, אבל בלי האחד לא יתקיים האחר. כבר התנסינו בזה. הרגנו זאבים חלו הכבשים, סילקנו חתולים צצו מכרסמים, כל הטבע מסודר בכוחות המאזנים זה את זה. הם מנוגדים האחד לאחר, אבל בשילוב נכון הם בונים מקום יציב של חיבור.
בעל הסולם תיאר זאת כך: "דווקא על ידי דבר והיפוכו אפשר להשיג את מציאותו האמיתי של המושג הנגדי. ומשום זה אי-אפשר להשיג את הדבר בתכלית הבהירות, אם אין לו את הדבר המקבילו. דוגמה: אי-אפשר להעריך ולומר שזהו דבר טוב, אם אין הדבר שכנגדו המראה על רע. וכמו כן, מר – ומתוק, שנאה – ואהבה, רעבון – ושביעה, צימאון – ורוויה, פירוד – ודבקות. ולפי זה יוצא שאי-אפשר לבוא לידי אהבת הדבקות מטרם שמשיג את שנאת הפירוד" (מאמר "יתרון ארץ בכול הוא").
החיים הם שילוב בין טוב לרע, הרס של אחד מהם הוא מוות, הפרת האיזון. בין פלוס למינוס, בין חיובי לשלילי, שם אנחנו מייצבים את כל הנטיות והמחשבות, מדביקים את כל הרצונות השונים להרכבה אחת. ממש כמו כוחות האַדהֶזיה בפיזיקה, המדביקים חומרים שונים לאחד.
לכן מיום ליום, כשהעוינות גוברת ומבול השנאה מאיים לשטוף את החברה, עלינו להתכנס יחד. שונים ומשונים, זרים ומנוכרים, הפוכים ומנוגדים – לכולם יש מקום יפה ונוח בתיבה. שם מוותרים איש לרעהו ומפליגים יחד לחוף מבטחים, לקשר בדרגה גבוהה יותר, לחיים מלאי מהות ומשמעות. לשלום בר-קיימא.
וזו הצידה לדרך לימי המחאות, הכלל על רגל אחת למי שנקלע להפגנות: "כשאתה רואה שני אנשים שהם שני הפכים ממש, אל תאמר שאי-אפשר לעשות שלום ביניהם, כי אדרבא, זהו עיקר שלמות השלום, להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים" ("ליקוטי עצות", ערך "שלום")
