פתאום החרדה מפגיעה כלכלית חזקה יותר מן החרדה מפגיעה בריאותית. אובדן הפרנסה משתק יותר מנגיף הקורונה שמשוטט באין מפריע ברחובות העיר, והאיום מקבל צורה חדשה מיום ליום.
אין ספק שאזרחים מן השורה, החיים משכר חודשי ממוצע, מאכילים מספר פיות בבית, שותפים לבני זוג שמחויבים גם הם במפתיע לשבת בבית ולטפל בילדים, נאבקים בתורים הארוכים על נייר טואלט, והולכים סהרוריים מחשש להתקהלויות, אין ספק שאלו מתחילים לחשוש לחייהם, לתהות על גורלם ולחוש בפחד המצמית מפני העתיד הלא נודע.
בעלי עסקים, קטנים וגדולים, מצויים בסכנה גדולה. לפתע החיים מתאפסים, נושקים למינוס. השגרה משתבשת. אין לקוחות. אין ספקים. אין הזמנות. כי מי חייב להם? מי ידאג להם? מי מבטיח שמחר הנגיף ישבות והחיים יחזרו למסלולם? גם אם ייכנסו לתביעות ולמשפטים, זה יעלה בריצות ובזיעה של שנים, וכנגד סעיפי "הכוח העליון" על ניסוחיהם אין טענות מנצחות.
החברה האנושית מתפוררת לנו בין הידיים המחוטאות. שנים על גבי שנים התפרנסנו זה מזה, אבל ברגע אחד, הכול מוקפא. מנוטרל. האיום הכלכלי שהביא עימו נגיף הקורונה מרחף מעל כל תחומי הכלכלה, אך המכה החזקה והמיידית ביותר נחתה על ענף התיירות. אין טיסות, אין מלונות, אין מקומות בילוי, אין מסעדות. גזר דין מוות לענף התיירות. לו ולשאר ענפי העץ.
ככה שאפשר להבין את הבכי על מר גורלנו עם כל הגבלה חדשה, את השקיעה בדכדוך עם כל החרפה במצב. אבל אפשר גם להתפוצץ משמחה. לברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, זמן שבו האנושות מביטה בראי ומגלה שהיא יסדה חברה קלוקלת, טבולה באהבה עצמית מופרזת. ועכשיו, עם שיתוק המשק, אנחנו טועמים לראשונה מפרי הבאושים של ההתנהגות האגואיסטית רבת שנים. זה תלוי איך מסתכלים על המצב.
זו שעה מבורכת לחשבון נפש לאומי, עולמי. זו השעה לשאול: מה הטבע דורש מאיתנו? לשם מה נתן לנו חיים? האם רק כדי לשרוד את מספר שנות חיינו כאן על כדור הארץ? ומה כבר הספקנו? שלושים שנים ראשונות תיזזנו, תיכון, צבא, אוניברסיטה, מסע במזרח הרחוק ובדרום אמריקה; עוד עשור של הקמת משפחה, עבודה סיזיפית לקניית בית ורכב וגידול ילדים, מה הלאה? נקלענו למערבולת שקשה להיפלט ממנה. אנחנו משועבדים בעבדות מודרנית. כלואים בכלוב מזהב. נעולים ברשתות חברתיות. מבודדים מנגיפי קורונה. ויש לנו הזדמנות לשינוי. חגיגה. רק צריך להבין איך הגענו לתסבוכת הזאת, ואז גם נדע איך להוציא ממנה את המתוק.
זה מה שיפה בקורונה. היא ממחישה, ועוזרת להבין ולהכיר, שאנחנו חיים במערכת כללית, מערכת הטבע. שהטבע עובד בתלות הדדית כמו שאפשר לראות, כל חלק תומך באחר, פרט לאדם שכמו שאנחנו יודעים, מוכן להרוס הכול, לכבוש ולרמוס, רק שיהיה לו טוב. לא רוצה ולא יכול להיות אינטגרלי עם חוקי הטבע ההרמוניים.
עכשיו באה הקורונה ושוברת את המבנה האנטי-אינטגרלי שיצרנו בחברה האנושית. היא תחייב לבחינה מחודשת של סדרי החיים. להבנה שאם נמשיך לנהוג פרא, כאגואיסטים בעלי חשיבה צרה, ולא נתקיים על פי ההכרחי, הבסיסי, החיוני לגופנו – ממש כמו כל בעלי החי והצומח שבטבע – אז רק נזיק לעצמנו ולסביבתנו. זו החריגה שאנחנו נדרשים לאזן היום, כדי להתקשר למערכת האינטגרלית של הטבע, ולהיות מאושרים ומסופקים.
כי ביחס הטוב לאחר אנחנו מתחילים לגלות את הטבע השלם והנצחי שאנחנו חיים בו; בלי פחדים ולחצים, לא חיים קצרים ואומללים, אלא חיים ארוכים ויפים על פני האדמה. בריאים ולא חולים. אם נשנה את עצמנו משנאה לאהבה – נגלה שאנחנו נמצאים בגן עדן. זו לא אגדה. "גן עדן" הוא מצב שבו בני אדם נמצאים באהבה זה לזה, "ואהבת לרעך כמוך".
לשם הטבע שואף להביא אותנו במקודם או במאוחר. לכן, בואו נקדים חיסון לנגיף, נפתח אוזניים לדברי המקובלים ולכתוב בספרי הקבלה: שאנחנו חיים בעולם שכולו טוב, ורק אנחנו בני האדם מייצבים את העולם כרע. בואו נפסיק לייצב את הרע, נשתדל להתייחס איש לרעהו בסבלנות, באיפוק, ביחס טוב ויפה, ונראה עד כמה היחס החדש יועיל לנו. אחרי הקורונה מצפה לנו עולם נאור ומואר. לנו ולילדנו. תהיו בריאים.
