הכול בראש שלנו: המגפה, המשבר, ההפגנות. הכול מציאות מדומה. ומה שרואים בעיניים, מריחים, שומעים, ממששים, מה שכל החושים צועקים: שהחברה נעשית מיום ליום מקוטבת, כועסת, משמיצה, מעליבה, נושכת – הכול העתקה מדויקת ממה שקורה בתוכנו.
"האדם הוא עולם קטן, העולם הוא אדם גדול", מסכם האר"י הקדוש את החשיבה הקבלית. אנחנו רואים את עצמנו במה שנדמה שנמצא לפנינו. אלמלא המחזה המפואר היה נשאר בפנים, לא היינו יכולים לזהות הרבה. מי יכול לאתר את התכונות שפועלות בו, את הסתירות והניגודים הבלתי ניתנים לגישור שמתרוצצים בקרבו? אז הפסיכולוגיה הפנימית של האדם משתקפת החוצה, כדי שיוכל לאתר מי הוא ומה קורה אצלו בראש ובלב. זה עולמנו הפנימי: כולו מהומה והפגנה. אלו מתנפלים על אלו, אלו מרביצים לאלו, ואלו שונאים צועקים ומה לא על אלו. טלוויזיה במעגל סגור שמשודרת החוצה רק לצורך דיאגנוזה וטיפול.
העולם הפנימי המשתקף לעינינו כלפי חוץ נראה מציאותי ומשכנע, אחרת האדם לא היה יכול להתייחס אליו ברצינות, לא היה מתפעל או מפחד, לא היה מחפש איך יוצאים מהמצב הממשי הגלוי. אולם ככל שהאדם לומד את חכמת הקבלה הוא מתחיל לעכל שהכול בתוכו, והוא מתחיל לברר: מיהו הקהל הגדול שנמצא מחוץ לי? הוא שייך לי או לא? הוא מפוצל או קשור במערכת אחת?
וככל שהלימוד מאיר לו הוא מטפס במדרגות של תפיסה, קולט בהדרגה ובתדהמה שכן, כל האנושות היא בעצם הנשמה שלי, כולם, כולל חוגים קיצוניים של ניאו-נאצים, פשיסטים, קומוניסטים, סוציאליסטים, קפיטליסטים, עשירים ועניים – כולם נמצאים בי, הדגמה מדהימה של מה שמתחולל בתוכי. כולם-כולם, מהגרועים עד הטובים, הם חלקים שלי, נבראו למעני – אז למה אני לא מרגיש אותם כשלי? ואז מגיעה דרישה להשתנות.
ולאט לאט, על ידי לימוד שיטת החיבור, בהשתדלות להגיע למצב של "ואהבת לרעך כמוך", אדם מקרב את כל החוץ הזה לתוך ליבו, עד כדי כך שהוא מרגיש לא רק שכולם שייכים לו, אלא אפילו יותר שייכים לו מעצמו. כמו אימא, שיותר מאשר היא חושבת על עצמה הילדים שלה תופסים את כל עולמה.
