בהחלט צודקים שוחרי הטבע והמומחים לאקולוגיה, בטענתם שאסור לנו לשאוב מהקרקע את הנפט ולמצוץ ממנה את שאר המשאבים; שאסור לנו לשרוף חומרים מלאכותיים ולעקור את העצים ביערות מחיבוקה של האדמה. אנחנו באמת עושים לטבע דברים בלתי נסבלים. משחיתים את כדור הארץ.
עם זאת, כדאי לשים לב איפה נמצאת המסה הגדולה ביותר של ההרס שהאנושות מבצעת, ועל הנקודה הזו ללחוץ, בה לטפל, כי היא המקור שממנו אנחנו יוצאים ומחבלים בשאר חלקי הטבע.
הנקודה הזו לא נמצאת בהשמדת הצומח, בחסימת ערוצי המים, ואפילו לא בבניית תחנות גרעין ובקידוחים תת-קרקעיים. המסה הקריטית של הנזק נמצאת בנו, בעיוות של טבענו האנושי. האדם כעיקרון אמור להיות פסגת הטבע, נזר הבריאה, לב חוכמתו המאזנת, הכתר, הקורונה, עטרת ראשו האוהבת. והוא מתנהג באנוכיות מופרזת, גם לטבע וגם ליתר בני האדם: לועג, משפיל, מנצל, מכשיל, בלי טיפת חמלה.
זאת נקודת התורפה. אנחנו לא יודעים כיצד פועל הטבע שלנו, אנחנו כבר לא מבינים התחשבות ואהבה מהן. התבלבלנו לחשוב שמה שעושה לנו טוב, זה נקרא לאהוב. אבל זאת אהבה אישית, זה גול עצמי. איך יכול להיות טוב למישהו אם לאחר רע?
את הנקודה הזאת אנחנו צריכים לאתחל. לחשוב ולדון: איך לכולם, אבל ממש לכולם, יהיה פה טוב? איך נפסיק לתת משקל לצורות החיצוניות, לעשות סוג של מיון בינינו, שמאחד אנחנו סולדים כי דעתו לא כדעתנו, ואת השני אנחנו לא סובלים כי הוא מתנהג בצורה משונה ממני. זה היחס השלילי בינינו שגורם לנו לכבדות האיומה שבה אנחנו חיים, לזה שאנחנו כמעט זוחלים ביומיום במקום ללכת זקוף. זה חוסר הסיפוק שנובע ממחסור באהבה, שגורם לנו להרוס את הכדור בזעם עיוור, בחיפוש אחר תחליפים.
קחו דוגמה מאימא. אין סיכוי שהיא מסתכלת על בנה והוא לא ימצא חן בעיניה, שהעיניים שלו לא מספיק יפות לעניות דעתה, שהאף עקום והאוזניים חסרות סימטריה. אימא אוהבת את בנה כמו שהוא, ואם יש בו פגמים הם רק מחזקים את ליבה באהבה אליו. לכזה קשר עלינו לשאוף, לכאלה יחסים בין כל חברי האנושות אנחנו צריכים להסכים להגיע בהדרגה. לאט-לאט, אבל לא להתפשר על פחות מזה. כשנתרומם לגובה כזה של יחסים, לא נוכל לפגוע יותר בכלום. גם לא בטבע העצום שעוטף אותנו ברחמים.
