זה שבוע שביעי שנערכות הפגנות ברחבי ישראל נגד המדיניות הנוכחית, בפרט כשמתחיל דיבור מחדש על ריצה לבחירות. משבוע לשבוע מצטרפים עוד ועוד ישראלים שמוותרים על הכורסה הנוחה ויוצאים להפגין בכיכרות. האם יש בכך תועלת? לא, לא ממש.
אולי נדמה שאני תומך בימין כשאני כותב בסלידה על ההפגנות וההתפרצויות, או שאני איש שמאל כשאני כותב במקרים אחרים על סוציאליזם, אבל אני לא מדבר על החברה הישראלית ממקום פוליטי של שייכות לימין או שמאל, אלא מתוך דאגה לכונן סדר נכון של קשרים הדדיים בין אנשים.
חכמת הקבלה לא שייכת לימין או לשמאל, וכל תזוזה קלה מהעיקר בה, מסיטה את תשומת הלב מהטיפול בעצמנו, מהשינוי שעלינו לדרוש מעצמנו, מהדרך שעלינו לפסוע בה זה לצד זה. מתוך הנקודה הזאת אני כותב שאין ממש בהפגנות. אני מביט בהתאספויות הענק ורואה לנגד עיניי תהליך לא טוב של הידרדרות, תהליך שהורס את האומה, ואת העולם בכלל.
אנחנו מתקרבים למאבקים אלימים בין הפלגים, לאש באמצעות נשק חם, למלחמות מחלישות, יקרות ומיותרות. הן מזכירות את המלחמות שניהל הקיסר הרומי קליגולה. וכמו בסיפור שלו, גם אנחנו בהשאלה מאדירים סוס שנקרא פוליטיקה, במקום לקדם את האדם, את חיבור העם.
מיוון העתיקה ועד היום, אף פעם לא ראיתי שאנשים שיצאו לרחוב צעקו ויצא משהו טוב. אני לא גורס שמי שיוצא להפגנות לא צודק. הוא צודק במאה אחוז שהוא זועם על כך שאין לו עבודה ואוכל. אבל הפתרון הנוכחי לא נכון. חוץ מלפרוק קצת כעס, אין בכך תועלת.
אין רצינות של ממש בצעקה והתפרצות. היא לא מגיעה מתוך הכרה ובירור נכון של מה שקורה. גם לא נראה שישתנה משהו אם נחליף ממשלה. מי שרעב היום יהיה רעב יותר מחר כי הכסף ילך לבחירות, ואחרי הבחירות – בזה אנחנו מנוסים – אף אחד לא ידאג לאזרחים יותר מיום הבוחר. תסתכלו על ההיסטוריה, חילופי שלטון, גם אם היה זה מהפך של ממש, מעולם לא שינו דבר לעם עצמו. צריך פתרון חדש ואותו אני בינתיים לא רואה שמחפשים, לא שומע שמדברים על צורך כזה.
אני מבין לחלוטין את האנשים שנמצאים במצב לא טוב, שדחקו אותם לפינה והם יוצאים ערב ערב וצועקים. אבל לרוב הם מתחברים לפלג מסוים, וכבר נמוג הפתרון הכולל. גם התקשורת משחקת באנשים, מלבה ומשסה אותם זה בזה. האוכלוסייה שנמצאת במצב חמור לא סובלת כי היא משתייכת לצד זה או אחר של המפה הפוליטית, וכדי להיטיב עם מצבה היא לא צריכה פוליטיקה, אלא היא צריכה להגיע לחיבור. לבחור בטובת העם, ולא במחנה.
הבעיה היא במטרה. מלכתחילה החברה שלנו לא פועלת מתוך כוונה להגיע למטרה של פיוס וחיבור. וכל עוד זו לא תהיה מטרתנו, נלך ונתדרדר ממצב רע לגרוע יותר. תראו כמה אנחנו שונאים זה את זה, לא יאומן. ולמה? כי הוויכוחים לא באים מלכתחילה כדי לחבר בינינו בסופם, אלא אנחנו נסחפים בהם בלי דעת לפילוג ולשנאה, והרצח הבא מחכה כבר בפינה.
אין פתרון מלבד חינוך. אכתוב זאת שוב ושוב. לא ימין ולא שמאל – חינוך מעל הכול. לא חוקים מנדטוריים אנחנו צריכים, אלא ללמוד את חוקי הטבע. את צורת הקשרים שקבועה בו, ואת ההכלה שלה על החברה האנושית. עד אז לא יהיה ניהול נכון לעם. לא יהיו כלים לנהל. לא תקום כאן מדינה של יהודים.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו ישיבת כתבים
