סיר הלחץ החברתי המבעבע עלה על גדותיו. סאונדמן לצד מפיקה, שחקנית לצד מסעדן, מנהל אירועים לצד סוכנת נסיעות – כולם יצאו יחדיו למחות, להפגין יחד על עתידם, על גורלם, על הלחם של המחר.
אבל סליחה על השאלה, מאיפה הגושפנקה לדרוש מהממשלה לדאוג להחיות עסקים גוועים או להזרים לוורידי המשק מיליארדי שקלים כפיצוי? איך בכלל אפשר לדרוש לפתוח עסקים ומקומות ציבוריים שיחריפו את הווירוס שמשוטט ברחובות? הרי אין לממשלה אינטרס לסגור את העסקים סתם כך, אז למה יש טענות לממשלה?
בטח תגידו כנגד, "אבל כל חיי שילמתי ביטוח לאומי, שילמתי מיסים, שירתי בצבא, נתתי את נשמתי במילואים". לא. שילמתם עבור השירותים שהמדינה מקיימת. איפה כתוב שחור על גבי לבן שעל המדינה לבטח עסקים שפתאום סוגרים את שעריהם כי אין לקוחות? מאיפה בכלל היא תיקח את הכסף?
חשבון פשוט יגלה שתוך חודשים ספורים המדינה תקרוס במצב ביש שכזה. לכן בראש ובראשונה המדינה צריכה להישמר מפני קריסה. שנית, מצד האזרחים, האם היה הסכם חברתי, לחיצת ידיים ידידותית שמחייבת את המדינה לשלם? האם הייתה קופה ייעודית למשברים מסוג זה? ונניח שכן, למה הממשלה צריכה להחזיק את כל מאות אלפי העסקים? מי קבע שהעסקים האלה דווקא נחוצים לחברה? מי בדק את תרומתם לחברה?
העניין הוא אחר ועמוק יותר מדמי פיצויים. התפרצות משבר הקורונה הובילה לפניית פרסה חדה מבחינה חברתית-כלכלית, ואנחנו, המומים, עוד דורשים לחזור לימים שלפני הקורונה. אבל העולם הקודם, ההרגלים והמנהגים שהיו לנו, צורת ההתנהלות החברתית-כלכלית המוכרת לנו, פשטו רגל.
ואם עכשיו לא נעצור ונביט על הדברים בהסתכלות גבוהה יותר, היקפית, מודעת, אז עוד חודשיים-שלושה, כשהמצב ילך ויחריף וניקלע לתהפוכות מדיניות, לאומיות, חברתיות, כלכליות – נעצור בלית ברירה, נרגיע את הדחף הפנימי ונשאל שאלות מהותיות.
החברה בנויה מיחידים, וכל אחד מהם עשוי חומר של רצון לקבל הנאה ותענוג – אגואיזם טהור שרוצה לעצמו עוד ועוד, ואם אפשר, אז עוד! כך התפתחנו שנים על גבי שנים, וזו צורת החברה של ימינו, חברה שלא יודעת שובע.
חבל להתעסק במה שכבר מת. חבל להמשיך לעמוד מעל הקבר ולבכות. החברה האנושית סביב כדור הארץ משנה מול עינינו את שיטת הקיום שלה מחברה אגואיסטית לחברה אלטרואיסטית. העולם משתדרג, האנושות מתקדמת למצב חדש, למשטר חדש, להתנהגות מסוג חדש. האגו כבר לא מניע, הוא הולך וכבה. נדרש לו חומר דלק אחר. חדש.
זו מהפכה תפיסתית לא פשוטה. תמיד התקדמנו על ידי אגו שגדל וגדל, דחף אותנו קדימה, לרוץ, להצליח, להרוויח, להיות במקום הראשון, וזה בהתאם לתוכנית הבריאה, אבל לראשונה בהיסטוריה אין לאן להמשיך. לא מעבדות לחירות, לא מפיאודליות לקפיטליזם, לא מקפיטליזם לדמוקרטיה, אין לאן להמשיך. תוכנה חדשה מהטבע מחייבת אותנו להשתנות.
כן כן, חובה לדאוג לצרכי הקיום הבסיסיים ביותר של כל אחד מאיתנו, מה שנקרא "אוכל נפש": לחם, מים, ביגוד, חשמל זורם. את ההכרחי והחיוני כדי לשרוד. אבל מעבר לזה כלום. זו תחילת הצדק והשוויון. כל אחד יקבל את ההכנסה הבסיסית כדי שלא ירעב. את העסק שלו נעזוב רגע בצד. וביתר הזמן, ביתר הכוחות ובעודפים, נשקיע בחינוך, בהסברה, בהעלאת מודעות לאחדות העם, לחיבור בינינו כפתרון לכל המשברים.
לא חיבור לשם ניגוח הממשלה, אלא חיבור כדי להידמות לטבע הגלובלי שמגלה פניו. רק אז נראה ברכה מלמעלה ונזכה למשוב חיובי, לכוח הטמון בטבע שיסייע לכולנו להקדים תרופה למכה: להשתנות מאגואיזם לאלטרואיזם ולחיות חיים חדשים מלאי משמעות.
