איכשהו אנחנו מסתדרים עם הסגר והבידוד, עם כל ההגבלות וההנחיות, מחפים בהומור על חוסר הוודאות, שואבים נחמה מכך שהוא זמני ותכף יחלוף. ובכל זאת מתגנבים חששות, מאובדן פרנסה, מעתיד הפנסיה, מתופעות של מתח ועצבים, עד כדי אלימות, השמנת יתר, או חס ושלום התאבדות. מה עוזר לנו להישמר בימים של משבר?
כאזרח מן השורה, מצד אחד נראה שבאמת צפויה לנו בעיה גדולה, וניאלץ לטפל בה במוקדם. מצד שני כבר עמדנו תלויים על בלימה, תחתינו תהום פעורה. הגענו כאנושות למצב גלובלי מסוכן מאוד. חובות מדיניים בלתי ניתנים להחזר, זיהום נוראי, יחסים בינלאומיים מתחת לכל ביקורת. מצבים קשים מאוד שאולי אינינו מודעים למורכבותם והיקף ממדיהם, אירועים חובקי-עולם שיכלו בקלות להתפוצץ לכדי מלחמת עולם.
הורגשה הידרדרות בשנים האחרונות, תחושה שאין דרך אחרת להתיר את הפלונטר בינינו. שלא ניתן להרגיע את המתח המתגבר בעסקים הנצלניים והמיותרים שבינינו, במעמדות שיצרנו, בפילוג שהנהגנו. כל אחד מושך לעצמו הכי חזק, כך שהקשר מתהדק יותר, חונק את האחר, עד שהוא בלתי ניתן להתרה.
רק לחשוב מה היה קורה לולא התפרצות הקורונה, ממלא אותי בהודיה. היינו על סף מפץ גדול! לכן למרות שאני דואג, אני שמח שכך קרה, בצורה הזאת, עם הנגיף הזה. עם זאת, למרות היותי אזרח מודאג, אני גם מבין מהתחום שלי, מחכמת הקבלה, שלמעלה ממנהיגי העולם עומד כוח עליון, חוק טבע, ולא הם מנהלים, אלא הוא מנהל ומחליט; לא הם מולכים אלא הוא מולך מחייה וממית ומצמיח ישועה לחברה האנושית. הוא סידר לנו את האפשרות לצאת בטוב מהמצב הנורא שהבאנו על עצמנו. הוא נתן לנו הזדמנות קלה יחסית לסגת מקיר הבטון שנתקלנו בו, להשתחרר מהאין מוצא.
אז הברירה היא לא בידינו. לא אנחנו בוחרים איך לצאת מהמבוי הסתום, אלא הטבע ארגן לנו את הפתרון: לשבת בבית, להסתגר, לתת לכל העסקים המדומים להתנפץ כמו בועות סבון, שיישאר רק מה שצריך באמת. הכרחי בלבד. זה רעיון פשוט, אבל מורכב ליישום. כי כשאדם אינו משתמש בחפץ כלשהו זמן מה, הוא נעלם. מתפוגג. הופך חסר תועלת. לכן עלינו רק להסכים עם חוק הטבע שפועל, ולקבל את מרותו.
אז נעבור פאזה וניכנס לחיים החדשים. סין תחזור לשפיות ולא תעבוד עבור העולם כולו. האיגוד האירופי יעלה על פסים נורמליים ולא יחרוץ את גורל היבשת. ארה"ב, רוסיה, איראן וכל ארצות ערב הקיצוניות תירגענה. כל אחד בתחומו ישקיט – זה בפיננסים, זה בחימוש, זה בתעשייה. וכולנו נפסיק להשתגע, להסתובב כמו פורפרות ממקום למקום, נהיה קצת יותר מתונים. עולם חדש, שבו אנשים מפנים בתוכם מקום פנימי בלב ובמוח לשאול בשביל מה חיים ולמה. די לנו להשתגע ולהתרוצץ.
כך יכול להיראות העולם כשתעבור ממנו הקורונה. הלוואי שלא נפספס את ההזדמנות.
