יום העצמאות ה-244 של ארצות הברית נחגג השנה בצל הקורונה, ולא רק בצילה. המאבק בנגיף מצטרף לשורה של מאבקים במעצמה מספר אחת – מהמחאות החברתיות ועד הבחירות הקרבות בנובמבר.
ארה"ב עוברת שינויים מטלטלים שהיא רק בתחילתם, וקשה לדעת לאן יובילו. החברה האמריקאית הפכה אלימה, מפולגת, אנוכית, רוויה באירועים אנטישמיים וגזעניים, והיא צועדת לאחור בכל הקשור לבניית יציבות והעצמה כלכלית-חברתית. החלום האמריקאי המתוק וההוליוודי, שאמור היה לספק לכל אחד סיכוי שווה לביטחון כלכלי ולאפשרויות בלתי מוגבלות, איננו עוד. פשוט נמוג.
לאורך עשרות שנים ארה"ב סיפקה לכלל המדינות נשק וסיוע, והרוויחה בגדול. היא ניצלה את הכוח האנושי במדינות העולם, פתחה את שעריה בפני מהגרים רבים וכך גדלה. אמריקה גרפה את השמנת: אזרחים חדשים נקלטו בתוכה – מלומדים, צעירים, חזקים, עם רצון עז להצליח, שאפתנים מאין כמותם.
בשונה ממדינות גרמניה, צרפת, או ספרד שיש בין אזרחיהן קשר הדוק, מלוכד יפה, אמריקה היא שוק מהגרים, אוסף בני אדם שמתנהלים לפי כללי המשחק הקפיטליסטי – מי שנוהג על פיהם שורד, מי שלא, נופל. יחס קר ונוקשה. ועכשיו, כמו בכל תהליך טבעי, אמריקה חצתה את נקודת האופטימום ומתחילה לרדת, ומגפת הקורונה הנוכחית רק מאיצה את התהליך.
זו מגמה כלל-עולמית, אבל בגלל שארה"ב מסמלת את העולם, דגם מוקטן של כלל האנושות, ההיחלשות והנפילה יהיו מורגשות בה תחילה, ומה שיקרה בה עתיד לקרות בכל העולם.
זו לא נפילה, זו כניסה לתקופה חדשה. כמו ילד שגדל ועובר מתקופת ילדות לנערות לבגרות, כך האנושות גדלה לאורך ההיסטוריה מתקופה אחת של החברה האנושית לתקופה שנייה, החל מעבדות וכלה בקפיטליזם. וכעת האנושות, ואמריקה בראשה, נמצאת על סיפו של משבר שמוביל אותה למבנה חברתי חדש.
האידאל החדש, החלום האמריקאי הבא, לא יתמקם ביבשת אמריקה ולא באף אזור גיאוגרפי אחר, אלא החלום יורגש גלובלי, בכל רחבי העולם. רוח חדשה תנשב באנושות ותקבע היטב שלא נוכל להתקיים כמו שהתקיימנו עד כה, שחייבים לשים קץ לאגואיזם הבלתי מרוסן; שהגיע זמן חדש, ועלינו להקים חברה חדשה ולכונן יחסים חדשים בכל תחום.
על ארה"ב להדגים זאת ראשונה, אך נראה שהשינוי לא עתיד לעבור בה חלק וטוב. דווקא השינוי יכול לקרות מהר ולטובה בתנאי שהאמריקאים יתנזרו מכל השיטות הקפיטליסטיות, יתעלו מעל היחסים המושתתים על כסף ושליטה, ובמקומם יחשיבו ערכים של אחדות והתחשבות.
הערכים החיוביים האלה כל כך רחוקים ומאיימים, ולא נראים באופק, אבל הם מחויבים על פי חוקי הטבע, והם יקרו בטוב או ברע. אם תגיע מכה גדולה שתחייב חיבור פנימי ואחדות – זה יקרה ברע. ואם תוקם מערכה חינוכית שלמה שתפעל להעלות את המודעות הציבורית לבניית חברה סוציאליסטית – אז זה יקרה בטוב. שוב, לא מדובר על סוציאליזם מסורתי, אלא על מודעות קולקטיבית חדשה, על חיבור שמרכיב מחדש את היחסים החברתיים-כלכליים. לא יחסים נצלניים, אלא יחסים שמתחשבים בזולת, יחסים מלאי דאגה.
זה המודל החלומי של החברה העתידית: אנשים שחיים כדי להשיג חיבור ביניהם, אנשים שמבינים שמתוך חיבור הדדי הם מגלים את מהות החיים, מתחילים להרגיש חום, שמחה, ביטחון, שטוב להיות מחוברים. אם החברה האמריקאית תפעל לכיוון כזה, כל אזרח ירגיש אותה כמו אימא אוהבת, מחבקת ומעודדת להיות עצמאי מצד אחד, אבל חלק ממשפחה הטרוגנית אחת גדולה מצד שני.
