אני זוכר את עצמי כילד, איך אבא ואימא פינקו ונתנו לי כל מה שרק רציתי והייתי צריך, ואיך פתאום בגיל מסוים הם התחילו ללחוץ עליי: לדרוש משמעת עצמית בלימודים, לתבוע ממני למלא בעצמי אחר הנדרש. ולא הבנתי מה קורה. אם הם רוצים שאהיה מוצלח כל כך, שידאגו לזה בעצמם, למה אני? אני זוכר את השאלה הזאת עולה בי, קשה ומרה.
לקח זמן עד שהתבגרתי והצלחתי לקבל, וגם להיות שמח בזה שהחיים שלי מתחלקים לשתי תקופות. התקופה הראשונה היא הילדות, שבה הייתי תחת חסותם המוחלטת של הוריי, והתקופה השנייה, הבגרות, אותה אבא ואימא, עם כל הרצון והלב הטוב שלהם לא יכולים לספק לי. אותה הייתי צריך להשיג בעצמי.
כך ממש קורה עם האנושות עכשיו. היא עוברת מצב מיוחד של התבגרות. והדחיפה לגדול עוברת עלינו קשה, זה מובן, היא מחייבת אותנו להתחיל להתייחס לחיים אחרת, ואנחנו לא רוצים. רוצים שיעזבו אותנו בשקט להמשיך כמו שהיינו עד היום.
אם בעולמנו להתבגר פירושו להיכנס לשוק העבודה, לצאת לבלות, לשבת בפאבים לטייל סביב העולם, אז כלפי ההתפתחות הרוחנית של האנושות, זאת בדיוק הגדרתה של תקופת הילדות. כי הילדות, כמו החבורה האנושית שהיינו עד כה, מרוכזת בעיקר במה שיש לה מול העיניים, מה שהיא מתעסקת איתו כרגע. צעצועים, משחקי ריצה לפה ושם. תמיד בתחרות, תמיד במאבק ומלחמה על איזה חפץ, בבנייה ופירוק ועוד בנייה ועוד פירוק של ארמונות מחול. והנה בא רגע, שאנחנו נדרשים כחברה גלובלית להרים את העיניים ממגרש המשחקים ולהבין איפה אנחנו ממוקמים. מהו העולם שבו אנחנו נמצאים, ומהם החיים. זה משהו שאנחנו לא מורגלים בו כקבוצה.
כמו שאומרים, עד היום "עשינו חיים". אכן עשינו חיים, זאת אומרת, היו לנו חיים מעושים שעשינו בצורה מלאכותית – הוצאנו והמצאנו אותם מתחת שערות ראשנו בלי קשר למה שקורה סביבנו, בלי להתבונן ולקחת דוגמה מהטבע. אבל אלו לא החיים עצמם. בהם עוד לא התחלנו לגעת. הבגרות תינתן לנו כשנתחיל לגדול לפי תוכנית הטבע, כשנמדוד את עצמנו כלפיו, לפי חוקיו ותכונותיו, שהן אינטגרליות, מקושרות, לוקחות את השלם בחשבון.
לחיות את החיים נקרא להבין אותם, להרגיש את מהותם, מטרתם. זה שכבר יכולים לטעום את המשמעות העליונה שנפרשת על הקיום, לחוש ברשת הקשרים של היקום. זה נקרא לדעת את החיים. כי אנחנו רואים שלכל דבר שנולד, שנוצר, יש משמעות ומטרה לשמה הוא קיים. ומה איתנו? בשביל מה אנחנו נוצרנו? את זה אנחנו צריכים לגלות.
זה התרגיל שהטבע שם לפנינו היום, עם הקורונה כתרגיל התבגרות ראשון: לגלות את משמעות החיים, ולממש. אם נהיה ילדים חכמים, נבין מה הוא הכין לנו ונמשך לזה בשמחה, בציפייה, בהתלהבות. ואם לא, נחווה את זה כסבל. אבל לגדול בכל מקרה נצטרך. אין מה לפחד, רק להבין, שכמו שילד צריך להתבגר, להתגבר ולפתור קושיות כדי לבנות את עצמו כאדם, עם בית משלו, ילדים משלו שהוא דואג להם עכשיו – כך אנחנו צריכים לעשות. לעזוב את צעצועי העושר והכבוד, ולמצוא את האוצר האמיתי, את המטרה בחיים, לקבל את הצורה הנכונה של האנושות על פני כדור הארץ. לזה הטבע מזמין אותנו.
