הספיק לנו יום אחד בלבד כדי להבין שלמידה מרחוק היא מחדל וכישלון צורב. ושלא תבינו אותי אחרת: אני רואה בלימוד מקוון גישה נכונה. אין טעם שילדים, ואפילו צעירים ומבוגרים, ייפגשו ביניהם בצורה פיזית. בטח לא בימים אלה. הרי המרחב הווירטואלי הרבה יותר נוח להם. בכל הזדמנות הם מתחברים לנייד כמו אוויר לנשימה. שם, בתוך הרשתות החברתיות, כשהם מגלים את נפלאות הזום, הם מתחילים לפתח מערכות קשר חדשות, יחסים מסוג אחר, חיבור שלא היה כמותו קודם.
הרשת הווירטואלית מותאמת יותר למצב הדור. איך נראתה כיתה טיפוסית בבית ספר טיפוסי? ים של מאבקי כוח, מלכת הכיתה, בריוני השכבה, חבורות וכנופיות, חרמות ועלבונות. במקרים קיצוניים יותר גם אלימות, זנות וסמים. מי מהילדים הקיץ משנתו בחדווה ורץ בשמחה לבית הספר? מי נהנה משיטת הלימוד שלא השתנתה עוד מהדור שלנו ההורים? כמה השקעה ומאמצים אנחנו והמורים והילדים נותנים, ועם יד על הלב, האם אנחנו מרוצים? האם אנחנו שבעי רצון מחינוך ילדינו? מחינוך הדור?
לכן לא אצטער אם בתי הספר ייסגרו בזה אחר זה. אני בהחלט תומך בבתי ספר מקצועיים, בפתיחת מעבדות והכשרות. ברור לי היטב שנדרשים אולמות ספורט משוכללים, מתקנים ומגרשים בהתאם. אבל לימוד פרונטלי בהצטופפות של עשרות תלמידים בכיתה אחת?
המעבר לעולם הווירטואלי הוא נכון, אבל דורש מחשבה חדשה. הטעות הראשונה היא שמערכת החינוך מעתיקה את אותה מערכת פיזית אל תוך סביבה וירטואלית בבית. אסור לנו לסחוב אחרינו את העולם הנושן, טרם ימי הקורונה, עולם של ניצול וחמדנות, תנאים סביבתיים של אגו מסואב וזלזול. הסגר והבידוד הפחיתו במקצת את הסערה האנושית, בלמו אותנו מצעדים חפוזים וחייבו אותנו לחשבון נפש לגבי העתיד. המלאכה עוד מרובה, אבל רובנו מרגישים שעולם חדש בפתח. שהיחס לטבע הסובב, שמתגלה אינטגרלי, מתחיל לקבל בתוכנו תפנית, יחס חדש. לכן, אסור להעתיק את הבעיות מהמרחב הפיזי למרחב הווירטואלי.
אם נמשיך בצורת החשיבה הישנה, ההורים בהדרגה יעשו כרצונם. כל קבוצת אימהות או חוג ומגזר יקימו לעצמם מערכת חינוך משלהם ויצפצפו על הכול, והעסק הצולע מאליו יקרוס אל תוך עצמו.
הבעיה מתחילה כשהמדינה מעניקה תעודת בגרות ומכאן כוחה. בלי דיפלומה אין כניסה לחיים האזרחיים. אולם זו גישה כוחנית שרק מעודדת תחרותיות. הגישה צריכה להיות חינוכית יותר, עצמאית, חופשית. כזו שמעודדת למידה חווייתית בקצב התקדמות אישי. אלה השנים היפות של הילדים לספוג וללמוד את העולם שהם חיים בו, לכן טוב תעשה המדינה אם תחייב כל ילד לתוכנית לימודים בסיסית, לא גדולה ומורכבת, אלא חיונית ופשוטה. ולצידה, כמו באוניברסיטה, תאפשר מספר תחומי דעת וקורסי העשרה שונים שהילדים יוכלו לבחור. כמובן שהילדים יבחנו את עצמם ויתרגלו את חומר הלימוד, אבל בואו נעניק להם את הבחירה בנתיב ששובה את ליבם.
מעל הכול, או כבסיס משותף לכולם, מוכרחת להתגבש חבילת ידע בסיסית שתלמד ביסודיות את חוקי הטבע ואת הכוח האינטגרלי של הטבע. הקורונה הזו טרפה את הקלפים, ועלינו לחנך את הילדים לעולם החדש שנכנסנו אליו. כיצד בנוי העולם, איך הוא מקושר על כל רבדיו, היכן המין האנושי בתוך מערכת הטבע, איך עלינו לנהוג כחברה אנושית בהתאם לחוקי הטבע שפועלים עלינו, איך לנהוג עם האגו האנושי שפועל הפוך ממערכת הטבע הגלובלית, כיצד נבנה סביבה שתעודד לכידות חברתית ועוד. אנחנו מוכרחים לפקוח את עיני הילדים ולהרחיב את האופקים שלהם. להיות אדם זה המקצוע העיקרי במאה העשרים ואחת. לכן משבר הקורונה יצר כאן הזדמנות פז לזנק במערכי החינוך – להטמיע אופני לימוד ולפתח מיומנויות נחוצות בחברה האנושית המתקדמת.
ולא לצפות מהילדים לשבת שעות על גבי שעות מול מסך מרצד ולתפקד כמו שאנחנו רוצים. בטח לא להעמיד עליהם הורה-שוטר שישסה בהם כל שעות הבוקר. אלא לגרות אותם בתכנים מרתקים, מודרניים, בשפה מותאמת. לייצר להם סרטונים מקוריים, כך שהם יתפעלו וישמחו, יתרגשו ויצחקו מאחורי הצג. לאתגר אותם. שישוחחו ביניהם סביב מעגלי קשב תוך שילוב של משחקים וירטואליים, כאלה שיגבירו בהם את הערנות לתכנים ויפיחו בהם חדוות לימוד. ובלי לחץ. הם מתחילים לנוע על הכיסא? תנו להם לצאת ולשחק עם חבריהם האהובים. שילמדו מרחוק, שילמדו מקרוב. שילמדו מהחיים.
