למתג מחדש את התורה

אכילה מהררי עוגות הגבינה ומגבעות הפשטידות שהוכנו לחג אולי תטביע במקצת את יגון הקורונה, אבל היא לא תשביע את הרעב הנפשי ובטח לא תמתיק את המרירות שהשאירה בנו המכה האחרונה.

כאן עסק קורס, שם חברה פושטת רגל. אחד טרם חזר מחל"ת ושני תוהה מה יעלה בגורלו – אך למרות האכזבה, יש מי שמתרגמים את הקשיים והתסכול האישי לשאלה: "למה לא הולך לי? למה אני לא מצליח ליהנות?".

הקורונה, ייאמר לזכותה, האטה את ההיסחפות שלנו בזרמי החיים. הראתה לנו שאנחנו לא שולטים במסלול החיים. עוררה בחלקנו את השאלה המהותית המודחקת: לשם מה אנו חיים?

המקובלים עונים בדיוק על השאלה הזאת, ודווקא עליה. הם מגלים שמקור החיים, השורש לכל התענוג והשפע, לכל האור והטוב, טמון ביחסים טובים בין בני אדם. והם מפליגים עוד יותר: ביצירת רשת של קשרים נכונים, בערבות הדדית, בחיבור מתחשב ואוהב, נרקם קשר רוחני בין בני האדם, ובו מורגש כוח עליון יותר, המשרה חום וביטחון.

רגע כזה של אחדות בלתי נתפסת קרה אי-שם במדבר סיני, לפני כ-2,500 שנה. במעגל גדול התקבצו להם בני ישראל שברחו ממצרים, עמדו למרגלות הר סיני, וכל איש הרגיש בליבו צורך להכריע בשאלת כבדת משקל: או שנתחבר כאיש אחד בלב אחד או שכאן יהיה מקום קבורתנו. הסוף ידוע מראש.

כאז כן היום. מעמד הר סיני הוא אחד הרגעים החשובים ביותר בחיי האדם ובחיי בנייתו של העם. הוא מסמל פרשת דרכים שממנה ואילך נפתחת בפני האדם הדרך להתפתחות רוחנית. פה מתחילה נקודת הבחירה בין שגרת החיים היומיומית לבין הגשמת הרצון הפנימי והנעלה, הרצון לרוחניות.

האדם מגלה כי קיימים בו רצונות שונים, ושלכל אורך חייו הוא חיפש דרך לספק אותם מתוך צורך אגואיסטי. הוא מבין שכשרדף אחר הכסף, לא היה זה רק כדי לצבור הון, אלא מפני שרצה שיהיה לו יותר כסף מאשר לאחרים, ואולי גם על חשבונם; גם כשחיפש כבוד – הוא לא סתם רצה להיות מכובד, אלא רצה ליהנות מכך שהאחרים יכבדו אותו. הוא מתחיל להבין שכל מה שהניע את חייו עד היום היה תענוגים לאגו שלו.

כל הרגעים בחיים שבהם שאל את עצמו, "למה לא הולך לי?", היו כמו צמתים קטנים שבהם התגלה פער בין הרצונות האגואיסטים לבין המציאות המרה. כל אותן שאלות הן כמו גבעות קטנות בדרך אל ההר שממנו בוחרים: להעפיל אל פסגתו או להישאר בתחתיתו, להתעלות לקשר הדדי ולבנות חברה יפה, או להמשיך לחיות את אותם חיים שגרמו לא פעם לייאוש, ושוב לחכות למכה הבאה.

וברגע הייאוש, בחוסר תקווה ובחשכה נוראית, בוהקת בליבו של האדם נקודה קטנה בשם "משה". רצון זה, משה, מושך את האדם לטפס במעלה ההר, על פני כל הרצון ליהנות על חשבון הזולת. האדם זונח את הרצונות האגואיסטים שלו בתחתית ההר, עולה מעליהם ומטפס אל ראש ההר.

לפי הקבלה, "הר" מקורו במילה "הרהורים". מדובר בספקות ובהתלבטויות שמתעוררים באדם כשהוא נדרש להחליט על כיוון חדש שיוביל את חייו למקום טוב יותר. "סיני" מסמל את ה"שנאה" שמגלה האדם בתוכו כלפי הזולת. השנאה הזו נובעת מטבעו האגואיסטי של האדם. ושם, בראש ההר, האדם מקבל את התורה, את השיטה לשינוי הטבע האגואיסטי, ולומד בעזרתה איך באמת לאהוב את הזולת ולחזור לחיות טוב.

המילה "תורה" מעוררת רגשות מעורבים, אבל התורה היא שיטה לגילוי כוח החיבור הטמון בינינו. לא לחינם זעק רבי עקיבא "'ואהבת לרעך כמוך' זהו כלל גדול בתורה". כי כשאומרים תורה, מלשון אורה, הכוונה למאור המלובש בתורה. כדברי חז"ל, "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", הכוונה למאור שבתורה, כי המאור שבה מחזירו למוטב. בסיוע המיוחד של הכוח הטמון בתורה אנחנו נעשים לעם אחד, לחברה מלוכדת שמתנהלת כאיש אחד בלב אחד.

למעשה, עד שלא כולנו מקושרים כאיש אחד בלב אחד, אנחנו עדיין שם, סביב הר סיני. התורה ניתנה לנו, וטרם קיבלנו אותה. כך ששבועות, חג מתן תורה, הוא אקטואלי מאז ועד עכשיו, ובמיוחד היום. כי היום אנחנו מתחילים להבין שבדיוק במקום הזה, במדבר הקיומי, אנחנו עומדים – הר של שנאה בינינו. שנאת הזולת גבהה כל כך שהיא מאמללת אותנו מאוד, זורעת הרס בעולם, מנתקת אותנו מהטבע ההרמוני, וכתוצאה מאי-האיזון המכות ניחתות עלינו ולא נותנות לנו להתקיים בצורה נורמלית, טובה, ממלאת ומספקת.

לידי כך מקדמת אותנו המגפה הנוכחית, כמו גם שאר המכות שבאות לעולם. כולן מיועדות לעצור אותנו משטף החיים, ולעורר לשאלה, למחשבה. ואלו שכבר מתעוררים לזה, הם ילמדו תחילה את הוראות ההפעלה של התורה, ומי ייתן ויהפכו את שאיפתם למקצוע העתיד ולעסק משגשג – מקצוע החיבור החברתי.

תכנים נוספים במדור חגיגי באתר לרגל חג השבועות >> shavuot.webflow

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא