לנצח את הקורונה

האנושות עומדת מתוחה סביב הזירה העולמית ומצפה להכניס לקוביד הקטן ממשפחת קורונה מכת אגרוף חזקה ממנו לא יקום יותר. מגיע לממזר. היא מחכה לתבוסתו בקוצר רוח, מצפה להכניע את האויב הקטן, הבלתי-נראה, החזק מכל בשר ודם, המשבש סדרי חיים ופולט מאות אלפים למעגל המובטלים.

והאויב המסתורי, הבריון הנסתר שמשתק את חיינו, מסתובב לו חופשי בינינו, מגחך ועושה שרירים. מה לעשות, אנחנו ניצבים מול היריב הלא נכון. קוביד-19 הוא רק תופעת לוואי, שיקוף של מה שקורה בתוכנו, בחיי החברה שלנו. הוא לא המחלה גופה, הוא בא להתריע בצלצול פעמון על מזיק מסוכן מאוד: האגו שהשתלט כמו עשב שוטה על כל חלקה טובה בינינו.

האנושות נמצאת בקרב מול נגיף הקורונה, אבל המאבק החשוב יותר מתנהל בתוך האנושות עצמה. ואנחנו רצים אחרי הנגיף, נוקמים על מה שבא לומר, יורים בשליח. עזבו אותו! תנו לרופאים רשות לרפא, תנו למדענים רשות לחקור, תנו למומחים למלא את תפקידם ולמצוא לו חיסון. גם אז, לא חיסון פורץ-דרך או סגר וריחוק חברתי ימגרו את המגפה, לא. אלא היחס החדש שלנו למצב. ההסתכלות המפוכחת, זווית המבט והתפיסה המדויקות.

אנחנו רק צריכים לקחת ולקבל ולהשלים עם מה שהנגיף בא לומר, כי בזה החלק שלו בסיפור נגמר. ומתוך הבנת הנאמר, נפנה יחד לנצח את עצמנו, כלומר את הבריונות שפיתחנו בינינו: את ההתנגשות, החיכוכים, השנאה והתככים. כל ניסיון מצידנו להתקרב, לוותר, להתחשב – ייחשב לניצחון מופלא!

ראו את התמונה הגדולה ולא את הנגיף הקטן. אנחנו חלק אינטגרלי מהטבע, בשר מבשרו, לכן ככל שנתקרב בינינו, ככל שנאזן את הכוחות השליליים בכוחות חיוביים, ככל שנתגבר על הפערים בינינו, נתעלה על המרחקים בינינו, נביס את הפירוד בינינו בכוח החיבור, אז ננצח. בגדול.

אז נרגיש שהעולם נעשה פחות זירת קרבות, ורך יותר, ידידותי. ולא, זה לא יקרה בפעם אחת, אלא נחלים לאט-לאט. כמו חולה שמבריא, יום אחר יום, עד שמתחזק ומתחסן ומתרפא. החום יורד, כבר מכניסים משהו לפה, מסתובבים בחולשה בחדר, ניגשים לחלון להשקיף לרחוב. עד שחוזרים לאיתן. חיבור זו התרופה שלנו, חוסן חברתי הוא המרפא שלנו. אם נסתדר בינינו – נסתדר כבר עם הקורונה.

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא