כמו זהב בוהק שנברר מתוך סינון חול, כך טלטל אותנו הטבע מתוך הזוהמה שהצטברה בנו במשך מאות השנים האחרונות. והנה בתום ימות הקורונה מתבהרים יתרונות רבים, נוצצים כמו זהב. העיקרי ביניהם הוא הצורך בערך משמעותי, במילוי פנימי לחיים המעט ריקניים האלה.
המעצור של הטבע והסגר בן החודשיים שבא בעקבותיו, הראו לנו שלא כזה נורא בבית. נכון שלעיתים זה בלתי נסבל להיכלא בין ארבעה קירות, אבל בסך הכול, די רגוע. משהו בפנים נינוח יותר. בתוך כך צצו באדם שאלות על משמעות, בפרט בזמנים שחזר לשגרה. פתאום האדם לא מחפש כבר משמעות בשמיים, מאחורי העננים, אלא בחיים שלנו כאן ועכשיו, במערכות היחסים בינינו. עצם השאלה למה אני חי והחיפוש אחר תשובה לשאלה מהותית זו היא כבר מתנה גדולה לחיים, ערך יקר ומשמעותי בפני עצמו.
האם האדם יקבל תשובה? תלוי אם יתמיד בשאלה. אם הוא ייכנע לשקרים ולזיופים, אם יישאֵב לעולם החומרי ויסתובב סביב עבודה ובזבוזים רק כדי לספק את אדוניו בעלי ההון, תתפוגג השאלה בהדרגה. אך לא לזמן רב. בלב העושר שהאנושות סוגדת לו, בתוכו ממש, חבוי צורך עמוק יותר, צימאון לאושר, למשמעות, לערך בעל משקל, לתשובה מלאה, לסיפוק תשוקה רוחנית. אילו חיינו היו מתמלאים מחומר בלבד, היינו שבעים ומסופקים כבר מזמן, היינו חיים טוב יותר מכל בעל חי.
אבל לא, אנחנו לא רוצים להינעל במסגרת הצרה הזאת שמתחילה בלידה ומסתיימת במוות, לכן מעת לעת, בעיקר בזמני משבר, אנחנו פתאום מהרהרים ושואלים: מהם החיים? ועצם היקיצה הפנימית היא כבר נגיעה קלה בתשובה, רפרוף באמת. כי הטבע לא מעורר לשווא חסרונות כאלה, הוא מעורר ומכוון, וזהו סימן מצידו שהזמן בשל וראוי לקבלת תשובה.
בצומת זה אפשר להמשיך כרגיל. לכסות את חיינו בבידור ובתרבות, להסתתר מאחורי רווח ובזבוזים, במילוי רצונות כאלה ואחרים, אבל השאלה על מהות החיים חזקה מן האדם. הוא יכול לזנוח את העולם הפנימי ולאפשר לחיים לדחוף אותו שוב, בבוא העת, אל השאלות האלה. מנגד הוא יכול לנצל כל מצב רגשי או זמן חברתי רעוע, לעצור ולשאול. לתפוס את קצה השאלה לנפח אותה, לחדד אותה – ולשאול בקול גדול.
אין לאן וממי לברוח. הטבע לא יצר אותנו כדי שנחיה ונהנה במהלך החיים, שנחיה ונמות. אלא בתשתית החיים עצמם חבויה יציאה לחיים נצחיים ושלמים יותר, חיים רוחניים. העולם הזה ניתן לנו רק כדי להכשיר את עצמנו אל העולם הרוחני, עולם ערכי ומשמעותי. גם אין מה לקדוח עמוק בחיפוש משמעות בתוך החיים עצמם. בתוך גבולות העולם הזה הפתרונות יסתכמו בפלפולים ובפילוסופיות, בתיאוריות ובאמונות, בשכנוע עצמי ובצדקנות פנימית. האמת נמצאת במרחב מנותק מה"אני", החיפוש והשאלה הם שסוללים דרך ראשית לשם.
אם כבר מדברים אמת, אדם בתוך עצמו הוא גר, העולם נתפס בחמשת חושיו, לכן כל הפוסל במומו פוסל. מכאן שרק את התפיסה הסובייקטיבית שלנו עלינו לתקן, רק את עולמנו הפנימי שמצייר כרצונו מחוץ לו. והשינוי הזה בתפיסת המציאות טמון בעלייה למציאות של אחדות. כשאנחנו מתקשרים בינינו בלב טוב, בהדדיות, כשאנחנו שואפים להרגיש אחד כמו הטבע האחד סביבנו, נפתח ממד חדש.
כשנרגיש את הטבע אורגני, אינטגרלי, אוניברסלי, נצחי, התפיסה שלנו תתעצם יותר, האופקים יתרחבו, ונרגיש את הטבע הכולל. המבט שלנו יהפוך שלם. לא נתפוס או את זה או את זה, אלא נרגיש את האחדות והשלמות של הכול. מתוך ראייה מערכתית כזו נתחיל להרגיש את עצמנו באמת. עד כמה אנחנו נפרדים, חסרי מודעות, מנותקים מהחיים האמיתיים של הטבע. אבל מכאן קצרה הדרך לשינוי, הפערים בין השלם ללא שלם גלויים, מזמינים לשינוי. המקום המדויק שעלינו להתברג לתוכו יחכה שם, והוא לא דורש השקעה עצומה כמו שנדמה, אלא רק לכוון את רגשותינו לטבע השלם. לא להרגשת האני כנפרד בתוך המערכת, אלא להרגשת האני כמערכת אחת גדולה. מערכת בעלת חוקים קבועים ומוחלטים שהכול זורם בה בתנועה הדדית, באינטגרציה מושלמת, בנשימה חיה ואחידה.
ויש גם הדרכה צמודה: חכמת הקבלה. השיטה היחידה שמכוונת את האדם להרגשת הטבע כולו. מסייעת לאדם להכיר בטבעו הרע, באגו, מסבירה לו למה היצר רע ואיך חייו ניזוקים כתוצאה מכך, ואיך עליו להתעלות מעל האגו ולצאת מעצמו לטובת הזולת. כי ביציאה הזו מתחבר האדם אל הטבע השלם, כמו חלקיק תועה ששב למערכת השלמה. מתחיל להרגיש את העולם כמו שהוא באמת, ללא התערבות האגו שלנו. רק להמשיך לשאול על משמעות החיים, כמה שיותר לחקור. השאלות הללו מנערות אותנו מבוץ העולם הישן, מוציאות אותנו מהביצה ששקענו בה, וזה ערך של ממש, ערך גדול לחיים.
