ישראל ניצבת בפני גל החלטות והגבלות חדשות שעומדות להכאיב לרבים מאיתנו. אנחנו והקורונה כמו בריקוד טנגו, כשהאחד בתנועה קדימה האחר בתנועה לאחור, ואחר כך מתחלפים: יש התפרצות – קובעים הגבלות, קצת נרגע – מסירים הגבלות, וחוזר חלילה.
נגיף הקורונה עלול ללוות אותנו לעד. לכן כדי להגיע לאיזון אופטימלי שיאפשר לנו לחיות עימו בשלום, עלינו לצאת מנקודת הנחה כזו שהוא לא מתכוון לעזוב אותנו בשנה הקרובה, גם לא בעשור הקרוב, ולכן עלינו לארגן את חיינו כך שמצד אחד נוכל לחיות עימו באופן סביר מבלי לסכן את האחרים, ומצד שני לא להיות כלואים בסגר.
אני מבין היטב את החלק בעם שמקל ראש בהנחיות, בין אם אלה אנשים שהקורונה פגעה ושיבשה בעסקיהם ובין אם אלה צעירים שמתחשק להם לשבת בפאבים עם החבר'ה. אני לא שופט. אין כאן עניין של בסדר או לא בסדר. אדם מטבעו לא רוצה שום הגבלות עליו. אבל אם לא נפנים את השינוי בגל הזה, אז ניאלץ להפנים אותו בגל הבא. העיקר שעלינו להפנים הוא שנכנסנו לתהליך ממושך שבו הטבע דורש מאיתנו שינוי התנהגותי, ועד שלא נשנה את היחס הפנימי שלנו למציאות ולטבע הסובב שפועל עלינו – שום שינוי משמעותי בחיינו לא יקרה. השינוי מתחיל מהפנים לחוץ, מהאדם לחברה.
לכן תחילה אנחנו צריכים להשתנות בקשר שלנו זה עם זה, להרגיש את מוקד השינויים במערכות היחסים החברתיות בינינו. אנחנו צריכים לפתח רגישות עצומה לזולת שסביבנו, להרגיש שהקשר בינינו כל כך עדין, רגיש, שברירי. ואנשים רבים חושבים "נו, אז אני אחטוף את הווירוס הזה, אהיה חולה ואחלים, נו אז מה? לפחות אז אהיה פנוי מההגבלות הארורות…". אבל לא, לא נראה שבזה יסתכם השינוי.
הטבע דורש מאיתנו חיבור אנושי מיוחד ועד שלא נהיה מותאמים לשינוי הספציפי הזה שהוא דורש מאיתנו, הווירוס לא יחלוף מן העולם. להיפך. כמו מכונת ירייה שמשגרת בשרשרת אלפי כדורים בדקה, כך הטבע "תוקף" אותנו בווירוסים שמטרתם אחת: לכוון אותנו לשינוי היחסים בינינו. להרגיש שבמידת ההתקרבות הרגשית בינינו, על פני השוני וההבדלים, מעל הניכור והזרות, אנחנו אדם אחד. כשנרגיש אחד כמו שהטבע אחד, לא נרגיש הגבלות מצד הטבע. המחיצה המבדילה בינינו כחברה – ובינינו כחברה לבין הטבע – תתמוטט ותיפול.
אפשר להתנצח אם יש או אין מחלה, אם היא רק שפעת קלה או וירוס חריף, אבל לצד תגרת השפתיים הזו, הטבע עושה את שלו. אנשים משתנים, העולם משתנה, הערכים בחיינו משתנים. כבר אף אחד לא קם בבוקר ורץ לבורסה לקנות יהלומים ואף אחד לא רודף בתאווה אחרי מכוניות יוקרה. אנשים מתחילים להיות קרובים יותר לחיים רגילים, נורמליים, שלווים.
חלק לא מבוטל מהציבור מתחיל להתפכח ומפסיק להרגיש טעם בדברים חסרי ערך, מוותר על מותרות ועל הנאות החיים הקטנות. מי שעיניו בראשו כבר מבין שיש משהו חשוב בחיינו והוא לא שייך לכסף או לכבוד, לא ליוקרה או לפרסום. מעמדות מדומיינים בחברה הולכים ומתאדים, אפילו הפוזה של "אנחנו טסים לחו"ל פעמיים בשנה" מאבדת מטעמה. סדר החשיבות בחיים שלנו הולך ומשתנה לנגד עינינו, והחיים מתחילים להיות מורגשים אחרת, אחרת מכל מה שהכרנו.
אנחנו צריכים לצבוע בצבע חיובי את הציור החדש שמצטייר לעינינו. בטבע אין כוחות רעים, אלא כוח טוב ומיטיב, אחד ויחיד. הטבע הגלובלי רוצה לקדם אותנו אל הרגשת הטוב הזה בדרך הבטוחה ביותר. אומנם אנחנו כמו ילד קטן ועקשן עם אגו מופרז, אבל מי אנחנו ביחס אליו, אל הטבע הגלובלי, האינטגרלי, הכביר? עד כמה אנחנו מבינים לעומק את אלפי התופעות שקורות סביבנו? עד כמה אנחנו קושרים בין תופעה אחת לאחרת? האם אנחנו מצליחים לראות בבירור את ההשלכות עלינו?
הטבע ברא אותנו ואנחנו הנבראים בסיפור שלו. לטבע יש כוחות וחכמה ובינה, ולנו אין שמץ מה יֵלד יום ואיך עלינו לנהוג מחר בבוקר. לכן בשלב ראשון עלינו להכיר בו, לקבל את הטבע כעליון, להסכים שהוא עושה בנו הכול ואין בנו מעשים. מהשקפה זו להתחיל לייצב את החיים שלנו.
מה בכל זאת הטבע דורש מאיתנו? רק חיבור בינינו, שנירתם לתהליך, שנתעלה ככל האפשר מעל האגו ונתחבר יפה יפה. בחיבור בינינו אנחנו משיגים חיים טובים ומאושרים. בחיבור בינינו נדע להתארגן נכון ולא לעבוד פיזית 24/7, אלא לעבוד את המינימום החיוני שישרת את כולם וביתר הזמן נעשה חיים. פיקניק ממש. בחיבור בינינו מתחילה לידת האנושות החדשה.
