לצערנו, הקורונה שלכם חזרה

אם הייתם חולי הקורונה היחידים עלי אדמות, כולם סביבכם בריאים ואיש לא יודע שאתם נשאים פרט לכם, האם הייתם יוצאים לשוטט ברחובות או נשמרים בהסגר? האם הייתם נמנעים מלצאת למסעדות, לחוף הים, לסיבוב קניות, או שהייתם מתפתים לצאת, כי בינינו, מי יודע שאתם חולים?

אין מקום להרהר. התשובה כנראה היא: כן. הייתם נופלים בשבי היצר הרע שמדרבן אתכם לצאת ולבלות, נשבים בקסמי האגו האנושי שמפרגן לחגוג, למרות שאתם יודעים היטב שאתם הגורם הישיר שידביק אנושות שלמה.

ההתפשטות החוזרת של נגיף הקורונה ברחבי העולם היא הוכחה חותכת לטבע האדם. כי מה רואות עינינו בימים אלה? אנשים מואסים בהנחיות, שבורים מתקופת ההסתגרות בבית, מפתחים חומה של שאננות, ואומרים: "די, נמאס לנו! אנחנו יוצאים החוצה, אנחנו רוצים לבלות, לעשות חיים. נו אז מה, אז אנחנו לא מתחשבים באחרים, אז מה?".

חוסר הערבות ההדדית וחוסר האכפתיות המוחלטת בינינו, העובדה שחלק מאיתנו מצפצפים על כולם בלי טיפת דאגה לזולת, רק מוסיפה חטא על פשע. היא קוראת לקורונה לשוב ולבקר במחוזותינו. עוד מהגל הראשון של נגיף הקורונה לא שיננו ולא התחלנו ליישם עיקרון פשוט: ערבות הדדית. הרי מה הקורונה בישרה לנו: חבר'ה, אתם אנושות אחת. תלויים זה בזה, כל משיכת חוט של האחד גורמת לשינוי במרקם הקשרים הגלובלי. וברוח חג השבועות, כולכם יחד עומדים סביב הר סיני, ותנאי אחד עומד לנגד עיניכם: או שתתחברו כאיש אחד בלב אחד, או שכאן יהיה מקום קבורתכם. ערבות הדדית בפועל ממש.

התנאי חריף יותר: לא שכל אחד יחשוב על עצמו בלבד, איך הוא יינצל מהמגפה, איך בריאותו תישמר והוא ימשיך לחיות את חייו כשאנשים סביבו חולים וגוססים. לא. הגענו לשלב משמעותי ובוגר ביחסים בינינו. עלינו לחשוב איך אנחנו, כל אחד ואחת מאיתנו, נותנים ביטחון לאחרים, מספקים להם עידוד ותמיכה. לכל הפחות דואגים לבריאותם.

הנגיף הזה, או צורות אחרות שלו שעוד עלולות להופיע, חזק יותר מאיתנו. אבל עוצמתו תלויה בנו, בדאגה שלנו איש לרעהו, בהתחשבות שלנו בזולת. אפילו לא לטובת הזולת, אלא רק לא להרע ולהזיק לזולת. כמו שאמרו החכמים: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

הקורונה מביאה לנו הרגשה שכולנו חיים בעולם אינטגרלי, ורק בהדדיות בינינו נוכל להגיע למצב שכולנו נהיה בריאים. מנקודה זו ואילך מתחיל התיקון, הריפוי. מכאן והלאה לא נצטרך גבולות – לא מרחק של שני מטר, לא מסכות, לא מחסומים רגשיים שיפרידו בינינו. במצב העדין של התחשבות, כשכל אחד חושב פעמיים לפני שהוא פועל, דואג לאחרים כאילו היו אלה ילדיו שלו שעלולים להידבק, לא היינו צריכים גבולות והגבלות. היינו ממוטטים את כל החומות בינינו, משתחררים מהנחיות וכללים ולא מכתיבים לאחרים איך לנהוג. כי כשכל אחד מקבל על עצמו אחריות לדאוג לאחרים, לא פחות ממה שהוטבע בו כדי לדאוג לעצמו, נוצרת בחברה אווירה חזקה של חום וביטחון, דאגה עמוקה שמסוגלת לרפא.

הקורונה מעידה לא רק על מחלה ביולוגית, אלא על מחלה רוחנית שמתפשטת בינינו. גוף בריא מורכב מאיברים שמקושרים ביניהם בקשר הדדי נפלא. זו הרגשת החיים שזורמת בנו. אבל כשאחד מן האיברים פגום או חולה, הוא מחליש את הגוף כולו, עד גסיסה ומוות. וכשם שאנחנו מרגישים דקירת כאב ראשונה, שגורמת לנו לרוץ לרופא כדי להיבדק, כך גם בחברה האנושית. מרגע שמתגלה זלזול, אדישות או חוסר התחשבות בדמות פילוג ופירוד חברתי – עלינו מיד לפנות לרפואת הנשמה.

חכמת הקבלה מסבירה שכולנו תולדה של נשמה אחת, חלקי כלי שבור שהיה פעם כלי אחד, שלם ומושלם. הריחוק המתמשך בינינו, כתוצאה מהאגואיזם שגובר, רק מחזק את הרגשת הכאב והחולי, לא כדי שנסבול, אלא כדי שנתעורר ונשאל שאלות מהותיות, כדי שנתחיל לאחות את החלקים השבורים, את רסיסי היחסים הפגומים בגוף האנושי והרוחני.

והסימן לריפוי: ערבות הדדית. כלומר חיבור בין כל החלקים השבורים עד לגוף שלם, שבתוכו ממש מורגש כוח החיבור, הכוח העליון. גוף שזורמים בו חיים רוחניים ונצחיים. כי מהי ערבות? מצב שכל אחד מרגיש אחראי על האחר. תומך בו, מרומם את רוחו, ומריפוי הנפש לריפוי הגוף. אז, בריאים ושלמים, נעפיל יחד לפסגת ההר, כאיש אחד בלב אחד, ונינצל ממיתה.

אין מקום להרהר. התשובה כנראה היא: כן. הייתם נופלים בשבי היצר הרע שמדרבן אתכם לצאת ולבלות, נשבים בקסמי האגו האנושי שמפרגן לחגוג, למרות שאתם יודעים היטב שאתם הגורם הישיר שידביק אנושות שלמה.

ההתפשטות החוזרת של נגיף הקורונה ברחבי העולם היא הוכחה חותכת לטבע האדם. כי מה רואות עינינו בימים אלה? אנשים מואסים בהנחיות, שבורים מתקופת ההסתגרות בבית, מפתחים חומה של שאננות, ואומרים: "די, נמאס לנו! אנחנו יוצאים החוצה, אנחנו רוצים לבלות, לעשות חיים. נו אז מה, אז אנחנו לא מתחשבים באחרים, אז מה?".

חוסר הערבות ההדדית וחוסר האכפתיות המוחלטת בינינו, העובדה שחלק מאיתנו מצפצפים על כולם בלי טיפת דאגה לזולת, רק מוסיפה חטא על פשע. היא קוראת לקורונה לשוב ולבקר במחוזותינו. עוד מהגל הראשון של נגיף הקורונה לא שיננו ולא התחלנו ליישם עיקרון פשוט: ערבות הדדית. הרי מה הקורונה בישרה לנו: חבר'ה, אתם אנושות אחת. תלויים זה בזה, כל משיכת חוט של האחד גורמת לשינוי במרקם הקשרים הגלובלי. וברוח חג השבועות, כולכם יחד עומדים סביב הר סיני, ותנאי אחד עומד לנגד עיניכם: או שתתחברו כאיש אחד בלב אחד, או שכאן יהיה מקום קבורתכם. ערבות הדדית בפועל ממש.

התנאי חריף יותר: לא שכל אחד יחשוב על עצמו בלבד, איך הוא יינצל מהמגפה, איך בריאותו תישמר והוא ימשיך לחיות את חייו כשאנשים סביבו חולים וגוססים. לא. הגענו לשלב משמעותי ובוגר ביחסים בינינו. עלינו לחשוב איך אנחנו, כל אחד ואחת מאיתנו, נותנים ביטחון לאחרים, מספקים להם עידוד ותמיכה. לכל הפחות דואגים לבריאותם.

הנגיף הזה, או צורות אחרות שלו שעוד עלולות להופיע, חזק יותר מאיתנו. אבל עוצמתו תלויה בנו, בדאגה שלנו איש לרעהו, בהתחשבות שלנו בזולת. אפילו לא לטובת הזולת, אלא רק לא להרע ולהזיק לזולת. כמו שאמרו החכמים: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

הקורונה מביאה לנו הרגשה שכולנו חיים בעולם אינטגרלי, ורק בהדדיות בינינו נוכל להגיע למצב שכולנו נהיה בריאים. מנקודה זו ואילך מתחיל התיקון, הריפוי. מכאן והלאה לא נצטרך גבולות – לא מרחק של שני מטר, לא מסכות, לא מחסומים רגשיים שיפרידו בינינו. במצב העדין של התחשבות, כשכל אחד חושב פעמיים לפני שהוא פועל, דואג לאחרים כאילו היו אלה ילדיו שלו שעלולים להידבק, לא היינו צריכים גבולות והגבלות. היינו ממוטטים את כל החומות בינינו, משתחררים מהנחיות וכללים ולא מכתיבים לאחרים איך לנהוג. כי כשכל אחד מקבל על עצמו אחריות לדאוג לאחרים, לא פחות ממה שהוטבע בו כדי לדאוג לעצמו, נוצרת בחברה אווירה חזקה של חום וביטחון, דאגה עמוקה שמסוגלת לרפא.

הקורונה מעידה לא רק על מחלה ביולוגית, אלא על מחלה רוחנית שמתפשטת בינינו. גוף בריא מורכב מאיברים שמקושרים ביניהם בקשר הדדי נפלא. זו הרגשת החיים שזורמת בנו. אבל כשאחד מן האיברים פגום או חולה, הוא מחליש את הגוף כולו, עד גסיסה ומוות. וכשם שאנחנו מרגישים דקירת כאב ראשונה, שגורמת לנו לרוץ לרופא כדי להיבדק, כך גם בחברה האנושית. מרגע שמתגלה זלזול, אדישות או חוסר התחשבות בדמות פילוג ופירוד חברתי – עלינו מיד לפנות לרפואת הנשמה.

חכמת הקבלה מסבירה שכולנו תולדה של נשמה אחת, חלקי כלי שבור שהיה פעם כלי אחד, שלם ומושלם. הריחוק המתמשך בינינו, כתוצאה מהאגואיזם שגובר, רק מחזק את הרגשת הכאב והחולי, לא כדי שנסבול, אלא כדי שנתעורר ונשאל שאלות מהותיות, כדי שנתחיל לאחות את החלקים השבורים, את רסיסי היחסים הפגומים בגוף האנושי והרוחני.

והסימן לריפוי: ערבות הדדית. כלומר חיבור בין כל החלקים השבורים עד לגוף שלם, שבתוכו ממש מורגש כוח החיבור, הכוח העליון. גוף שזורמים בו חיים רוחניים ונצחיים. כי מהי ערבות? מצב שכל אחד מרגיש אחראי על האחר. תומך בו, מרומם את רוחו, ומריפוי הנפש לריפוי הגוף. אז, בריאים ושלמים, נעפיל יחד לפסגת ההר, כאיש אחד בלב אחד, ונינצל ממיתה.

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא