הפנים, כמו הגוף כולו, משדרות מידע ועוזרות לנו לקלוט רמזים תקשורתיים לא-מילוליים. הפנים מסייעות בהבנת הזולת ועוזרות לנו לדעת מי האדם שלפנינו, מהן רגשותיו וכוונותיו. לכן הדרישה לעטות מסכה במרחב הציבורי עקב הקורונה קטעה לנו את העברת המסרים, שברה את התקשורת הבלתי-מילולית בינינו.
אני דווקא חושב שזה מצב טוב ומעניין. טוב להבין שאנחנו לא יודעים ולא מכירים את האדם שלפנינו. טוב להתייחס אליו כאל אדם זר שלא ממש מובן לנו. כי מאיפה לנו לדעת מהם הרצונות שלו, הכוונות שלו, מה הוא חושב עלינו? אין לנו צל של מושג.
מצב מעורפל שכזה מחייב אותנו להגיע למסקנה שאנחנו פשוט צריכים להכיר את האדם שבאדם מולנו. להגיע להתקשרות כזו שתוליד דרישה פנימית מצידנו שהאדם שמולנו יפתח את הלב. לא לחפש בו סימנים בשפת הפנים, שיחייך או יעקם את זווית הפה, זו חיצוניות. אלא רק שיפתח בפנינו את הלב. כך נהיה בטוחים שהוא מתייחס אלינו בטוב. ואם גם אנחנו נוהגים כך כלפיו, בטוב הדדי, ביחס חיובי, לא נצטרך עוד מסכות ותחפושות.
קוביד-19 ערמומי מאוד. הוא מחנך אותנו להיות בני אדם. עוד נגלה מפעם לפעם איך הוא משחק איתנו ברמה האנושית, ואיך מגל קורונה אחד לשני הוא מושך אותנו אחריו פנימה לג'ונגל היחסים בינינו. הנגיף הזה הוא לא רק עניין גנטי, אלא דרך החומר הוא פועל עלינו ברמה האנושית.
הטבע בדמות הקורונה דורש מאיתנו שינוי ביחסים בינינו. אם מתקיימים בינינו יחסים טובים, אז אנחנו יכולים להיכנס לקשר הדדי בינינו. אם היחסים לא טובים, אנחנו לא יכולים להתקרב בשום צורה. נהיה אטומים זה לזה, לא נסתדר ולא נוכל להתקשר. הרגשת הדחייה בינינו תהיה עצומה, כך שגם אם נשב במרחק סנטימטרים זה מזה, בלי כל מסכה, לא נצליח ליצור קשר של ממש.
כדי להיות בהתקשרות נכונה בינינו, שהיא הבסיס המוצק לכל מערכות היחסים והקשרים החברתיים בינינו, עלינו להשתנות, להתאים את עצמנו לצורת היחסים התקנית שקיימת בטבע. השלב הבא יהיה לרכוש יותר מקשר תועלתני משותף, אלא ליצור קשר שמבוסס על עזרה לזולת, קשר המושתת על קרבה וידידות, כמו שכתוב במקורות: "איש את רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק".
עד שנתקרב בלבבות ונהיה כולנו כאגודה אחת, בחברה אחת, ביחס יפה ומתחשב, עלינו להמשיך לעטות מסכות, ולא רק על הפנים. עלינו לשים "מסך" על הרצונות האגואיסטיים שלנו, ודרך המסך להתקשר לזולת. "מסך", על פי חכמת הקבלה, הוא כיסוי על הרצון האגואיסטי שלנו. כוונה לטובת הזולת ולא על חשבונו. רק כשהלבשנו מסך על רצון אגואיסטי כלשהו, אנחנו רשאים לפתוח בהדרגה את הרצון שלנו כלפי הזולת, כצינור להתקשרות חיובית בינינו. רצון ועוד רצון – עד שכל הרצונות הופכים לצינורות המתלכדים לרשת קשר חדשה, לשדה של יחס טוב ויפה.
