"לפני שנים רבות גרו בבקתה דלה לחוף הים, דייג עני ואשתו הענייה גם היא. כל בוקר ירד הדייג אל הים, פרש את הרשת ונפשו הייתה מבקשת. יום אחד הוא הצליח לדוג דג זהב מסתורי. הדג התחנן על חייו והבטיח למלא את כל משאלותיו בתמורה לחירותו" – כך מספרת אחת האגדות הידועות ביותר בעולם, האגדה על "הדייג ודג הזהב" מאת אלכסנדר פושקין.
כל אחד היה רוצה לתפוס לו דג זהב כזה, מקור שימלא את כל מבוקשו. כל אחד גם מכיר על בשרו את התחושה המרה של הריקנות, שמגיעה אחרי שקיבל סוף כל סוף את מה שביקש ורצה. זאת דרכו של הכוח הנסתר שבטבע לדחוף אותנו להתפתחות. כך הוא מחדיר בנו דחף לנצל את דגי הזהב של החיים באלף אחוז, לרכוש, להשיג, לכבוש, עד שנגיע למעמד שמתפתח בנו רצון גדול כזה, שלמעשה לא ניתן למילוי. ניתן, אך לא בדרך הרגילה.
בספרי הקבלה מוסבר כי בסופו של כל רצון שהתמלא בתענוג טמונה מראש נקודת ההתרוקנות. הנקודה הזאת מעוררת את האדם כל פעם מחדש לרצות יותר עד שיגיע לרצון השלם ויקבל כנגדו את המילוי המושלם. כך יוצא שאנחנו יכולים ליהנות מכל הישג שאליו הגענו לזמן קצר בלבד, וכשהתענוג מתמוסס ונעלם, נשאר בנו צער כפול: גם מהרצון שכבר איננו, וגם מהתענוג שנטש את הגוף.
לא רק זה אלא שתחושת ההפסד שלנו מורגשת בצורה קשה יותר מתחושת הרווח. כמו בסיפור על הילד שאיבד מטבע, וחלף על פניו עובר אורח ונתן לו מטבע במקומה, והילד בכה עוד יותר. וכשהאיש שאל אותו, "אבל למה?" הילד אמר, "אם עדיין הייתה לי המטבע שלי, היו לי עכשיו שתיים".
המנגנון המעניין הזה קיים בנו באופן טבעי, והוא בולט בעיקר ביחס שלנו לזולת. אופי הרצונות, כלומר מה בדיוק ייראה נחשק לעיני הרצון הגולמי שלנו, נתון בידי החברה, בסביבה שאנחנו מעורבים בה. אנחנו יצורים חברתיים וניזונים בעיקר מהסביבה שלנו.
ועוד עיקרון חשוב: הרצון שלנו נועד להיות גדול כדי לקבל את התענוג השלם שממתין בסופו. זאת תכלית הבריאה: לקבל את התענוג האינסופי שמצפה לנו בסוף כל הדרכים. לכן ניסיונות להקטין את הרצון, לעמעם אותו על מנת לסבול פחות ולחיות ביתר שלווה הם נגד הטבע. אנחנו זקוקים לכל הרצונות שבנו, גם לאלה שמכאיבים לכאורה. הסבל שמורגש בנו מדרבן אותנו להתחיל לשאול על הטעם בחיים ולחפש את החוקיות שבהם.
ומה החוקיות? כל רצון שיש בו תנועה להתקרבות, לחיבור אנושי, לקשר הדדי, הוא בכיוון למילוי אינסופי. ולהיפך. רצונות שמעודדים את הרגשת עצמנו כנפרדים, מרוחקים אחד מהשני, הפוכים, מוכנים לסתור את השני ולהתנגד, הם רצונות שמרוקנים את העולם, ומביאים אותנו בסופו של דבר לעמוד מול שוקת שבורה.
ולא מדובר על מילוי רצונות הכרחיים. הטבע דורש מאיתנו למלא את כל מה שחיוני וקשור לקיום הגוף. אלא הניצול ההדדי, האגואיזם, ההשפלה של האחר כדי להתרומם מעליו, היא שהורסת אותנו. כך שבכל פעולה ומחשבה האדם צריך לבדוק, האם אני מזיק לזולת? את הבדיקה הזאת עושה כל חי מתוך אינסטינקט מולד, אבל על האדם ללמוד זאת מבראשית.
באופן טבעי אנחנו לא מרגישים שאנחנו מזיקים. מידת הריחוק בינינו חבויה, וצריך לחנך, להסביר, לתת דוגמאות, תרגילים כדי לפתח את הרגישות לזולת. אחרת הטבע לא יוכל לשאת את החברה האנושית בתוכו, ויפלוט אותה ממנו. וכאן גדולתה של ההשפעה שיש לחברה על רצונות האדם. היא שמסוגלת לכוון כל אחד מחבריה לחיבור, שבו יקבל את כל התענוג שהטבע הכין עבורנו; הנאה צרופה שנמצאת בקשר בינינו. שם מתגלה הרובד הבא של הבריאה, מילוי של הלב והשכל בהרגשת חיים יותר עליונה. שם מתגשמת המשאלה.
