מי מפחד מקורונה?

הם נמנעים מלחיצת ידיים, שומרים על היגיינה באובססיביות, שוטפים ידיים כל שעה עגולה, כמעט ואינם מתרחקים מארבע אמותיהם, ואם הם מוכרחים לצאת, אז הם מצוידים בתחמושת הכוללת: אלכוג'ל, מסכה וכפפות סטריליות.

"קורונה-פוביה" – הפחד להידבק במחלת הקורונה, היא תופעה חדשה שנולדה בתקופת המגפה הנוכחית, והאמת, די טבעית לימינו. חוסר הוודאות לגבי הקורונה חסרת השליטה מוביל להרגשת חוסר אונים, ומשם קצרה הדרך לחרדה. האם הפאניקה מוצדקת? האם יש דרך להפחית את מפלס החרדה?

התופעה עמוקה יותר משנדמה. לא מדובר רק בפחד מנגיף זעיר, אלא בפחד משינוי גדול שהולך ומתהווה לנגד עינינו – בעולם חדש שנפתח, במהפך עצום בסדרי עולם שהתרגלנו אליהם ובשינוי של ממש בתפיסת המציאות שלנו. תקופת הקורונה שמה לנו ברקס, בלמה את קצב חיינו המואץ וחייבה אותנו לעצור לחשוב. הקורונה שינתה את ההרגלים שלנו, את הטעמים שלנו, את ההנאות הקטנות של החיים. פתאום חלקנו מרגישים פחות תועלת באורח החיים הישן, כבר לא לגמרי מוצאים את עצמנו בתוכו. מה רע לשבת בבית ולצאת כשצריך? וגם כשיוצאים, האם חובה לרוץ למסעדות ולפאבים או נסתפק בארוחת ערב משפחתית? ובכלל, מי צריך את מספרת הכלבים הזאת כאן בפינת הרחוב?

לא כולם מרגישים כך ובהחלט לא כולם מזדהים, גם אין עניין לשכנע איש, אבל המגמה היא כזאת. הישיבה בבית שנראית לחלקנו בלתי אפשרית, מלחיצה, כלא של ממש, מתבררת מיום ליום כמסגרת נעימה וטבעית לאנשים רבים. ההרגל הופך טבע שני. במיוחד נראה כי התופעה תכה שורשים בדור הבא. העיסוקים שלהם יהפכו פנימיים יותר. החיצוניות שחיינו בה אנחנו, הדורות הקודמים, כבר לא תמשוך אותם. טיסות, ריצות, קניות ילהיבו אותם פחות, וזה טבעי. אדם נוצר כדי לבנות לו בית, לשבת בו, ולצאת מתוכו כשעליו למלא את הפעולות החיוניות לחייו.

וכמו ילדים שרצים בחשק ובהתלהבות אחרי משחק מסוים, וכשנמאס להם עוברים למשחק הבא, כך אנחנו, המין האנושי, נמצאים בסיומו של שלב אחד ובפתחו של שלב חדש – הצעצועים של העולם טרום הקורונה מאתגרים אותנו פחות. וכעת אנחנו נכנסים למרחב הווירטואלי, מרחב שקל להתקשר דרכו לאנשים. נכון שאנחנו רגילים לצורת התקשרות פיזית, אבל גם אנחנו לא פעם נשאבנו לסרטים, התפעלנו מהם, בכינו עד דמעות או צחקנו בקולי קולות, התרגשנו יותר מהחיים עצמם. לכן, בקלות נתרגל לחיות במרחב הווירטואלי. על אחת כמה וכמה כשנגלה שזה משתלם לנו. כי בשביל מה לנו לשלם שכירות עבור משרדים מהודרים? לנסוע הלוך-חזור בפקקים? להגיד לילדים בוקר טוב ולילה טוב?

השלב הזה הוא לא סופי. המרחב הווירטואלי הוא רק תחנת ביניים במעבר מהעולם הפיזי לעולם פנימי יותר, רוחני. כי ככל שנתחיל להרגיש את עצמנו במרחב וירטואלי משותף, בזום אחד, כך נעמיק את הקשר בינינו ונבנה את דמות החברה החדשה. אז הקשר לא יסתכם ביחסי גומלין גופניים או דרך קווי האינטרנט, אלא דרך הלב.

בקשר הלבבי, במרחב הרוחני בינינו, נקים בינינו חברה אינטגרלית, חיבור אינטגרלי. נלמד להתחבר בינינו מעל ההבדלים בינינו, ליצור קשרים משמעותיים לצד קשרים שוטפים של עסקים ופרנסה. נקשור קשרים הדדיים רק כי הטבע הגלובלי הסובב אותנו כזה, כי המציאות האינטגרלית כזאת, כי זו קריאת הזמן.

זה השלב שעלינו המין האנושי ליישם כעת. לקלוט, לקבל, לבלוע את המסר האינטגרלי ולעכל אותו היטב. זו השעה להבין שאנחנו חייבים להיות קשורים זה לזה ותלויים זה בזה בקשר בלתי ניתן להתרה. לשמר את הרגשת האינטגרליות שהתעטפנו בה בימי הקורונה. נדרש מאיתנו לחזק רק קשר רגשי כזה. לא יותר.

כי שם, בקשר הפנימי, בחברה האינטגרלית שנבנה בינינו, שם ממש יש כוח גדול יותר מסך חלקיו, כוח עליון שמכסה על כל הפשעים וההבדלים; חום וביטחון שיפיגו כל פחד וחשש, ינטרלו כל חרדה ופוביה ויינסכו רוגע ושלווה בכולנו – כולנו כאחד.

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא