"בואו נעביר את המענקים של מי שפחות צריך למי שממש צריך", כך קוראת היוזמה שנולדה בעקבות הצהרת הממשלה על חלוקת מענק לכל אזרח. הצעד של הממשלה מעיד על מגמה טובה אך לא מושלמת. ברור שצריך לעזור לכל מי שנצרך, אבל גם ברור כי לא לכולם יש צורך בעזרה זו. עבור אנשים מסוימים המענק אינו מכסה אפילו את הצרכים ההכרחיים, ועבור אחרים הוא לגמרי לא נחוץ, חלקם אף אומרים זאת בעצמם.
אפשר לחלק לכולם בשווה בצורה אחידה, אך עדיף להתייחס לעם כמו לקרובים, להיות קשובים ורגישים לצרכים השונים, בדומה לאימא שמתייחסת בצורה שונה לכל אחד מילדיה ומעניקה יחס אחד לילד הבוגר שמסתדר בעצמו ויחס אחר לילד הצעיר שתלוי בה.
אומנם איני כלכלן או פוליטיקאי אך בעיניי סיוע חייב להתבצע בצורה, במידה ובגישה נכונה. מה שבעיקר חסר לנו זו גישה רחבה יותר, לא פלסטר זמני אלא גישה חינוכית שתבנה אותנו כבני אדם ואת כולנו כחברה ברמה חדשה, שתשדרג את היחסים בינינו.
הגענו למצב שהטבע מתייחס אל כולנו כאחד, מה שדורש מאיתנו להתאים את עצמנו אליו ולהתחבר כאיש אחד בלב אחד. אנחנו צריכים לראות בכל המתרחש הזמנה מצד הטבע לשיח איתנו, כך הוא פונה אלינו וקורא לנו להתחבר.
היוזמה הסולידרית שצמחה מהעם במטרה לסייע לאחרים ולהעביר את המענק הלאה למי שצריך היא יוזמה יפה וטובה שיכולה להבריא את החברה, אך גם כאן אקט חד-פעמי יהווה רק פלסטר זמני. כל מעשה צריך להוביל לתכלית סופית שהיא חיבור הדדי, שלם. הדאגה לזולת צריכה להתבטא בדאגה לחיבור כלל האנושות, עד שנתחבר כולנו עם הכוח העליון, כוח הטבע. כשנרגיש כזאת דאגה בלב לכל אדם ואדם, כל המזיקים והצרות יחלפו מן העולם. זו כל התורה כולה.
אל לנו לטעות, תיקון החברה האנושית אינו תלוי בכסף אלא בחיבור בינינו, וזה דבר שלא ניתן לקנותו אלא אפשר להשיגו רק במאמץ פנימי. כל הכסף והזהב שבעולם לא יביאו לתיקון העולם, ולא טוב אם נסתכל על פתרונות כלכליים למיניהם כתרופה לצרות שלנו.
אומנם "אם אין קמח אין תורה" אך גם ההפך נכון, אם אין תורה, כלומר שיטה לחיבור, אין גם כסף. התיקון יקרה רק כשכל בני האדם ילמדו כיצד להתייחס טוב זה לזה, זה מה שהטבע דורש מאיתנו. החיבור הוא התרופה היחידה שתביא לשוויון, לשלווה ולשלום בין כולם, ואז פתאום נרגיש שיש לנו מספיק עבור כולם ולאף אדם לא יחסר דבר.
