בשנות ה-60 נולד האינטרנט. זה קרה בזמן המלחמה הקרה בין ארה"ב לברית המועצות. מחשש שמתקפה גרעינית תשמיד את כל המידע עלה הרעיון המבריק של שיתוף מידע בין רשתות מחשבים.
מאז העסק רץ. בשנות ה-70 פותחה צורת תקשורת שאיחדה בין רשתות תקשורת קטנות שהיו פרושות בארה"ב. במהלך שנות ה-80 החל האינטרנט לשרת משתמשים פרטיים. בשנות ה-90 נרכשו מחשבים אישיים ומהירות הגלישה השתפרה פלאים.
בשנות האלפיים כל ילד עם סלולר בכיס, מחובר אל גולשים בקצה השני של העולם. זו ההיסטוריה של העידן הווירטואלי על רגל אחת. מה הלאה? קהילות וירטואליות. קהילות שלומדות יחד, קהילות מקצועיות שעובדות יחד, קהילות מסחר שמוכרות יחד.
אומנם תקופת הקורונה בודדה אותנו, יצרה ריחוק חברתי, אך מנגד הכתיבה לנו לצאת ולחפש סוג חדש של התקשרות, והעצימה את הקהילתיות.
אין ספק שקהילה וירטואלית היא קריאת הזמן. התפתחנו עד כדי כך שקשר וירטואלי בינינו מחויב המציאות. בוודאי שנזדקק לסוגי התקשרויות פנים אל פנים, אבל רוב רובם של הקשרים יהיו וירטואליים. הם הרבה יותר יעילים, נגישים, אפילו מוחשיים יותר.
במשך יום שלם, מבלי לדעת אם בחוץ זורחת שמש או יורד גשם סוער, אפשר לדלג בין חוגים, להשתתף בכנסים, למלא מסמכים, לגלוש ברשתות חברתיות, וליהנות ממוזיקה, סרטים, ספורט ומה לא.
מי בכלל צריך לטרוח? למה להתלבש, להתארגן, לנסוע? מי בכלל צריך אוטו? למה לבלות שעות בפקקים, לבזבז דלק ולפלוט גזים מרעילים? מה רע להתרווח בכיסא מרופד, להתקרר במזגן, לתת לחתול להתנמנם לצד הרגליים היחפות, וללגום מכוס תה לימון? החיים הטובים. ולא שלא עובדים, עובדים בצורה ממוקדת ויעילה, ואת הזמן הפנוי מקדישים למשפחה ולפנאי.
חסרה חוויה רב-חושית במפגש פיזי עם חברים? אז באה הקורונה ואוסרת כל מגע, מבטלת את נקיפות המצפון שעוד נשארו. מנפצת את שאריות האשליה, ומזכירה "בשביל מה לך מגע? בשביל מה?". הרי במה באמת מפגש פיזי היה תורם? בכלום, חוץ מריחות משכרים של בושם.
בקשר וירטואלי יכולת ההבעה הרגשית גבוהה יותר. אדם מרגיש מוגן יותר. הקשר תחום בגבולות של זמן ומקום ולכן נדרשת השקעה יעילה יותר. נוצרת התחייבות הדדית.
המרחב הווירטואלי רק ישבח את חיי החברה, יעצים את מעגלי השיח, יסייע לשמירה על הקהילה. בלחיצת כפתור מתאספים יחד לוועידות, לדיונים, לישיבות, למשחקים, לסעודות משותפות, אפילו לשירה בציבור. ייתכן ונרגיש במקצת את תקופת המעבר כמלנכולית, אבל הכול עניין של הרגל. ברגע שנסתגל לסביבה הווירטואלית, לא נרגיש חיסרון בעולם הפיזי.
העתיד הוא שילוב בין התקשרויות וחיבורים פיזיים לבין התקשרויות וחיבורים וירטואליים. שני העולמות מתחברים, וזו רק ההתחלה, הווירטואלי עוד יתפתח יותר ויותר בכל הכיוונים. ככל שנעריך יותר את העושר הפנימי בבני האדם: המחשבות, הרצונות, היחסים, ונחשיב עד שנתעלם מהצורה החיצונית: משקל, לבוש, מראה, התנהגות – נכסה על הכול. נפצה על כל ה"פגמים", נגשר על הפער הפיזי. אז נתחיל לבנות יחס פנימי לאחרים: לאישה, לבעל, לילדים.
אם נישאב למרחב הווירטואלי במלוא הכוח הוא יקבל צורות חדשות, רוחניות ממש. בהדרגה נעבור לממד אחר של החיים, ממד עליון יותר. נרגיש זה את זה ולא נראה זה את זה. נתחיל לראות מבפנים לחוץ ולא מבחוץ לפנים. נתקשר למהות האדם, נתחבר בלב ונפש בהתקשרות ללא גבול, נפרח יחד באוויר.
