שני מטר מרחק בתוספת מסכה חרטו בנו מעין משוואה רגשית, שבימים אלה מגע פיזי פירושו סכנה. כיצד הולכת להשפיע תקופת הריחוק שנכפה עלינו על איכות הקשר בין בני אדם?
הצורך במגע פיזי הוא טבעי ומתחיל עוד ברחם של אימא. אנחנו נמצאים עמה במגע פיזי מלא כשאנו מתפתחים בתוכה. אחר כך אנו עוברים להימצא על ידיה כתינוקות, עטופים בחיבוקים, ליטופים ונשיקות. בהמשך מצטרפים למגע הפיזי החם גם אחים, אחיות, דודים, דודות, סבים וסבתות. אין דבר שחשוב להתפתחות הילד יותר מחיבוק אוהב.
גם מעבר לקשר המשפחתי, כאשר אנשים מרגישים קרובים זה לזה הם מחבקים, טופחים על השכם, אוחזים ביד וכדומה. הקרבה הפיזית מביעה את הקרבה הפנימית שביניהם. כך התנהלנו תמיד, אבל בזמנינו כשהאגו של האדם תפח לממדים כה גדולים, העולם התמלא בשקר. אדם יכול ללחוץ לך את היד, לחייך אליך או אפילו לחבק אותך, כשבלבו יש זלזול או אפילו שנאה כלפיך. בעידן השחיתות הפכנו את ה"אחד בפה אחד בלב" למקצוע ממש.
כדי לנענע אותנו, כדי לשים מראה מול פנינו ולהביא אותנו למסקנה שמוכרחים לסדר אחרת את היחסים בין אנשים, בא כוח חיצון בדמות הקורונה והקפיא לנו את כל המגעים הפיזיים. אפילו עם האנשים שבאמת קרובים לנו. הכוח הזה מרחיק את כולנו זה מזה, וכמו מצהיר: במידה שתוכלו להיות טובים לכולם, מפנימיות הלב ולא רק בדיבורי הפה, תוכלו להתקרב גם בצורה חיצונית.
אי אפשר עוד להסתפק בפוליטקלי קורקט. העובדה שפיתחנו מסחר, תעשייה ותיירות, כל מיני תחומים שבהם אנו באים במגע זה עם זה ועם עמים אחרים, עדיין לא עשתה אותנו קרובים נפשית. העולם המקושר שפיתחנו מחייב התקדמות לקשר אנושי ברמה חדשה, כי מצד הטבע, כפי שהוכיחה המגפה, כל בני האדם באותה סירה. הטבע רואה את כולנו כאחד, אבל אנחנו רחוקים מלתפקד כמו משפחה אחת גדולה.
בסופו של דבר צריכה להיות כאן התפתחות של אהבה. בדרך ל"ואהבת לרעך כמוך" עלינו לתקן את צורת הקשר בינינו כך שכל התקרבות לזולת תהיה תוצאה מפקודת הלב. כלומר, שהלב ימדוד עד כמה אני יכול להיות קרוב פיזית לאחר, לפי מידת היחס הטוב שהצלחתי לפתח כלפיו. אם לא למדתי לפתח אהבה לזולת, עדיף שאשמור מרחק מכולם כדי שלכל הפחות לא אזיק לחברה. למעשה, על ידי וירוסים כמו הקורונה ואלה שעלולים לבוא אחריו, הטבע ילמד אותנו באיזו מידת קרבה או ריחוק אנו יכולים להיות מכל אחד ואחד.
איך אפשר להביע קרבה ויחס חם כשאני מחויב לשמור על מרחק פיזי בשל הקורונה? דווקא בתנאים כאלה, אפשר לרכוש הבחנות חדשות לגבי קשר מסוג חדש. אני צריך לכוון את הלב שלי לזולת בעוצמה כה חזקה וישירה עד שהוא ירגיש זאת גם בהתקשרות מרחוק, או אפילו בלי לראות או לשמוע אותי כלל. אני חושב על טובתו, נמשך לקשר הדדי עמו, לחיבוק פנימי. אני רוצה שהוא ירגיש שאני אוהב אותו, שאני מחבק אותו, שאני רוצה להיות בקרבתו. לא פיזית, אלא פנימית, נפשית, רגשית.
אני מכוון את עצמי אליו, חושב עליו, ואז הרצונות, המחשבות והרגשות שלי פועלים עליו. לאט לאט אני נכנס לתוך לבו, והוא מתחיל להבין שכך אני מתייחס אליו.
קשר פנימי כזה יצעיד את כל מערכות היחסים בחיינו אל מחוזות שטרם הכרנו. הרי כמה מתחבקים זוגות צעירים בתחילת דרכם ואחר כך מתקררים ומתרחקים.
החיבור האמיתי, הנכון, הנצחי, הוא חיבור פנימי. ולכן, מבחינה זו לפחות, עלינו להודות לקורונה שעושה לנו דבר מדהים – היא מרחיקה בינינו פיזית ובהדרגה מקדמת אותנו למצב שנצטרך להיות בקשר פנימי יותר ויותר. עד שהלב ייפתח!
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו – חיים חדשים 1228
