"מרחק של שני מטר" ייצרב בתודעה הלאומית הישראלית לדורות. משחר האנושות היה מגע פיזי חיוני לתקשורת ולהתפתחות האדם. ילד על הידיים של אימא, ליטוף ראש, טפיחה על שכם, חיבוק חברי, לחיצת יד עסקית. הכול מגע.
ההבנה שלנו את המגע כקרבה מקורה עוד טרם הלידה, עוד מהרחם. עם הלידה אנחנו עוברים היישר אל הידיים של אימא, אל המגע החם והאוהב, אל חיקה. גם הקרובים לנו ביותר מדברים איתנו במישוש. לא צריך להכביר במילים, זה טבעי ומורגש. ככל שאנחנו קרובים יותר זה לזה, כמו כל יצור חי, אנחנו קרובים יותר במגע בינינו.
אולם לאורך ההתפתחות האנושית גבר האגו האנושי בכל אחד וניתק אותנו מקרבה פנימית. המגע, כמו לחיצת היד או החיבוק, עדיין נשארו כסממן לקרבה ולכבוד הדדי. הם עדיין מייצגים לנו את הקרבה הפנימית שהיינו אמורים לבנות בינינו בחברה האנושית, ולכן הוסיפו להיראות לנו טבעיים, למרות שמזמן הם כבר לא כאלו.
בימי הקורונה הגיע האגו לגמר התפתחותו. הריחוק הפיזי שכפה עלינו הנגיף הזעיר חשף את איכות הקשרים שהיו בינינו, את העובדה שחיינו בעולם מזויף. אנחנו יכולים לחייך, לחבק, ללחוץ ידיים זה לזה, ובפנים לשנוא ולזלזל עד בלי די. לכן, כדי לנענע אותנו, שנבין עד כמה אנחנו קרירים ומרוחקים זה מזה ועד כמה אנחנו קרובים בצביעות זה לזה, שנרגיש את עומק הניצול האגואיסטי ואת שיא האדישות שכבש אותנו, נוצר בטבע מצב נחוץ ומיוחד, חותך וחד, בשם "קורונה".
הנגיף הזה משקף לנו את תמצית החברה האנושית בת זמננו, הוא קובע עיקרון ברור: אם אתם יכולים להיות טובים זה לזה תתקרבו, אחרת, אם אתם רעים זה לזה, תתרחקו. הקורונה מצביעה על הגבול הדק הזה בין היחס הישן ליחס חדש, על זמן המעבר הזה, על שלב ההתפתחות הנוכחי שדוחק בנו לתקן את היחס, לאזן בין הפנימיות והחיצוניות עד שפינו וליבנו יהיו שווים.
היום היחסים בנויים על מגע פיזי שמתחתיו אין בסיס, והפנימיות כלל לא באה לידי ביטוי. בפנים מתגלה זלזול עמוק וחוסר רצון לקרבה. נעשינו צבועים מאוד, בין העמים ובין איש לאחיו; משתמשים האחד באחר, ללא שום אכפתיות וללא שום נקודת מגע פנימית. החושים שלנו קהו ונחלשו כל כך.
לחיצת יד, חיבוק, נישוק, שנובעים מחום, מהבנה ומהרגשה פנימית הם סממנים מבריאים, מפתחים ומנחמים. הם לעולם יישארו כי הם משתלשלים ממנגנון עליון, ממערכת הטבע, מיחסים רוחניים בין הנשמות, אבל עלינו לדעת איך להתחקות אחריהם ולקיים אותם נכון. למרות הקושי והריחוק נצטרך לקבל הדרכה, ללמוד איך להגיע למצב שכן נוכל לחבק, באופן שהקשר יהיה לא רק לטובתנו אלא לטובת הזולת.
הסיכום בשלוש מילים: ואהבת לרעך כמוך. עלינו להגיע לקשר פנימי של אהבה, של רעות וידידות עמוקה, לקרבה שתנבע מפקודת הלב. דווקא מתוך הסגר והבידוד עלינו להשתדל לכוון את הלב לזולת כחץ שלוח. גם אם האדם שאתם חושבים עליו מבודד בקצה השני של הגלובוס, הוא מיד ירגיש ויתעורר. יחוש שאתם מבקשים בטובתו.
אנחנו חיים במערכת אחת, גלובלית, אינטגרלית. יש בינינו מאגרים לא-ידועים של חום וחיבה. המחשבות והרצונות פועלים על האחר, ופעימה אחר פעימה, לאט לאט, ניכנס ללב הזולת, נייצר חיבוק פנימי שישטוף הכול ויתרחב, עד שלא נרגיש צורך במגע. לכן רק לאהוב, בלי לעצור, עד שהלב ייפתח.
