אתם סגורים עכשיו בבית, הורים וילדים. בבידוד חברתי, כמו מדינה שלמה. לאח הגדול יש גיטרה, לקטנה פסנתר, והם רבים, כרגיל בין אחים, מתי הוא ינגן והיא תשב בשקט, מתי היא תנגן והוא יפסיק כבר עם הרעש. כמו שאנחנו תמיד בחיים, אינטרסים סותרים, רצונות מתכתשים.
כהורים לרוב תגידו: "תתחשבו אחד בשני. אולי לאחד מכם כואב הראש, והשנייה רוצה כבר לישון?". והילדים יענו לכם: "אז מה, לא לנגן רק בגללו?", או "להיות בשקט בגללה? עד מתי?". ואתם תשיבו: "עד שיהיה מצב שהאחד לא מפריע לאחר, אלא מה, תפריעו אחד לשני עד בלי די?".
בימים הראשונים של האנושות, כשהבנו לראשונה שאנחנו תלויים זה בזה, עוד השתדלנו להתחשב, לשמור על שלום בית. לקחנו דף, רשמנו סעיפים, חתמנו הסכמים וקיימנו. אבל בחלוף הזמן איבדנו את הסבלנות. זה הטבע שלנו, מה לעשות. וזה הולך ומסתבך ככל שהאגו גובר, עד שכבר ממש אין לנו כוח אחד לשני, לדבר זה עם זה, להקשיב, להסתדר.
בדיוק במקום ה"בלתי פתיר" הזה מטפלת חכמת הקבלה. בקשרים השבורים בינינו, שמולידים ריב ומדון, ויכוח ועימות. בעומק היחסים בין בני האדם ולא בשום דבר אחר. חכמת הקבלה, המכונה גם חכמת החיבור, מספרת שמטרתנו להגיע למצב שנקרא "איש את רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק". כלומר, על ידי בניית יחסים נכונים בינינו, על ידי עזרה, תמיכה ועידוד הזולת, נרכוש כוח לעשות טוב בעולם.
וזו עצת המקובלים: להראות זה לזה חיבה, אכפתיות, דאגה. לעשות כמיטב יכולתנו, ואפילו לשחק בצורה הפגנתית, מלאכותית, עד שההרגל יהפוך לנו לטבע, כי אין דרך אחרת, "אדם בתוך עצמו הוא גר", בתוך סגר שנכפה לו על הלב; והמפתח ליציאה מהבית טמון ביחסים עם אלו שמחוץ לו. זה לא קל לשמוע, זה לא מתיישב על הלב, זה נגד הטבע שלנו כל אהבת האחים הזאת. אנחנו מתפוצצים מבפנים כשדורשים מאיתנו להתחשב. אבל מה לעשות, אלה החיים, לעיתים עלינו להתאמץ מעט.
בחזרה לדוגמה: אם מאוד מתחשק לילד לנגן והוא לא מתאפק ולוקח את הגיטרה לידיים, ואחותו רצה אליו ואומרת: "אבל קבענו שאתה מחר בערב!", אז אין מה לעשות, הוא מחויב לקיים את דבריה. גם אם לא מתחשק לו. זה הסדר שהם קבעו.
השאלה היא מאיפה הילדים ייקחו כוח התגברות על הרצון שבוער, לפעולה שהיא הפוכה לחלוטין מרצונם הטבעי? איך הם יבלמו את עצמם, יצטמצמו ויצטמקו? איך לדוגמה יגיע האח למצב כזה שיהיה מסוגל להוציא מפיו: "אחותי היקרה והאהובה, את יכולה לנגן עכשיו, אני אשמח לשמוע אותך"?
זה לא קל, ובכל זאת נסו לדרבן אותם לומר כך. תראו פתאום איזו שלווה נחה עליהם, איזו נעימות מתפשטת בין האחים. זה כבר ישכנע אותם במקצת להתרגל לרעיון. תסבירו להם (ולכם) ושאלו בהיגיון: נראה לכם שתרוויחו אם תעשו פוזות זה לזה ותתעקשו? נראה לכם שיהיה טוב למישהו אם תעשו דווקא כשהתור שלכם מחר? נראה לכם שתצא תועלת כלשהי אם תכופפו את האחר? הרי כל אחד מכם אגואיסט גדול יותר מהשני. אז מה, תכופפו זה את זו וזו את זה עד שתישברו?
סביר להניח שהם יהנהנו בהסכמה לשבריר שנייה. העיקרון פשוט יחסית להבנה, אך קשה לביצוע. הרצון מתנגד לרעיון, דוחה אותו לגמרי. אז מה עושים? מארגנים סביבה שתומכת במהלך, מייצרים אווירה שתעזור לילדים (ולנו) לצאת מהאגו, למעלה מהאני, להתגבר ולוותר.
ואם נמאס לילדים (ולכם) לשמוע על כל הוויתורים והפשרות האלו, אז תשננו להם (ולכם) כך: "אני מוותר בכוח לאחותי שתנגן בפסנתר, למרות שאני יותר חזק ויכול לצפצף עליה ולנגן. אבל אני מבין שאני לא צודק, אז אני אתגבר ואתן לה את זכות הנגינה. למה? כי אני רוצה שיתגלה בעולם כוח טוב, ואני רוצה להיות הגורם לכך". זו דוגמה שמתייחסת לבן, וטובה ונכונה גם לבת, גם לאם וגם לאב. לכולם. תתחילו להיאבק באגו של עצמכם במקום באגו של האחר, והניצחון יהיה מתוק ונעים יותר.
אל תשאירו אותם (ואתכם) עם הנחיות נבובות. תעמיקו. אתם למעשה פוקדים על הטבע האגואיסטי שלכם לוותר בתמורה לרווח הדדי. אתם בעצם מפתחים גישה לוויתור, מעצבים בכם תכונה של ויתור. אתם מוכנים לוותר לכל העולם – שיעשו מה שהם רוצים. למה? כדי להרגיע, להביא לעולם את כוח הוויתור, לאזן את המאבקים בינינו. בזה אתם עצמכם גדלים מתפתחים ומתעצמים.
לאט לאט, בתהליך הדרגתי, תתחילו לראות שכל בני המשפחה מצליחים בזה, מבטלים את רצונם בפני האחר, מוותרים בחיוך, ביחס יפה, שקט ורגוע. בחכמת הקבלה הפעולה הזאת נקראת "צמצום". אחריה נוכל להתקדם הלאה. כשנרכוש כוח לוותר, נוכל לקבוע סדרים חדשים בחברה – מי לפני ומי אחרי וכך כל אחד יקבל מה שדרוש לחייו. כמו במשפחה.
