את גברת קורונה חגיגת העצמאות של מדינת ישראל לא מעניינת. הגישה הכללית שלה גלובלית, אוניברסלית והיא אינה בוחלת באף מדינה או אומה, לא מבדילה בין אף יבשת לעם. כולם בעיניה שווים כאחד. אנשים הם אנשים.
אם בשנים קודמות היה אפשר לקחת את המושג "עצמאות מדינית" ולדבר עליו בצורה ממוקדת, להשוות-לנתח-למדוד, היום המושג הולך ומתמוסס. גברת קורונה לא פתחה את עונת הגלובליזציה, אבל היא בהחלט נתנה לה דחיפה. מכאן האנושות לא תוכל יותר להמשיך להתגלגל בעצלתיים אלא תצטרך ללמוד את עצמה ולנתח מגמות תוך כדי ריצה.
והמגמות, כמו שהן נראות, נעות לקראת סגירת מעגל עם נקודת המוצא של הארגון החברתי. כלומר חזרה למבנה הבסיסי והקדום של האנושות האחת, אל החמולה שהתקיימה בבבל לפני 3,800 מאות שנה, כשהציוויליזציה הייתה "שפה אחת ודברים אחדים".
מאז ימי בבל, ערש הציוויליזציה האנושית, אנחנו בטח לא אותם אנשים. אנחנו כבר לא קרובים לטבע כמו שהיינו, בכל אחד תפח ה"אני" – הרכוש, הכבוד, ההון – והם לא ייתנו לנו בקלות להודות שאנחנו אורגניזם אחד ששייך לטבע אחד, כיחידה עצמאית אחת. האגו שבר אותנו לרסיסים, וכל רסיס חי בעולמו, פועל לטובתו.
אין ספק כי אחדות ושיתוף פעולה הם כורח המציאות לתפקוד חברתי נכון, למרות הקושי שבמחשבה. דמיינו עולם שאין בו גבולות, עולם שפועל במערכת חברתית כלל-עולמית שמטפלת בכולם, בילדים, בנוער, בגיל הזהב. כמה נוח היה כאן, ידידותי ונעים. אף אחד לא היה מרגיש שהוא יותר או פחות מכולם, שמגיע לו או לא; היינו דואגים באופן שווה לכולם, ובחיבור אנושי שכזה, ודאי שלא היה אז צורך לבזבז הון תועפות על חימוש ומותרות.
אז אם הרעיון כל כך טוב וכל מוח ולב יכולים להזדהות עם היופי שטמון בזה, למה השינוי לא קורה? למה אפילו ילדים שרק הגיעו לשכונת כדור הארץ מתקוטטים ורוצים להזיק זה לזה, נלחמים בלי סוף? היינו מצפים שישחקו באהבה ובהדדיות, לא?
זה האגו שלא נותן לנו רגע של מנוחה. זה אותו אותו חלק פעיל בנו שאנחנו מזהים כ"אני". האגו כל הזמן עוקץ אותנו כדי שנגיע לבסוף למצב שלא נוכל לפטור אותו, שנהיה חייבים לעצור ולבדוק: למה רע וכואב? על מה המחלוקות בין אדם לאדם, המלחמות בין מדינות ויבשות? למה אנחנו בודדים איש בתוך עצמו, ומה הנגיף הזה שבא פתאום עושה בנו?
הקורונה, הראשונה בין נגיפים רבים שבדרך, מעמידה אותנו מול עובדה פשוטה: האנושות אחת. היא נוצרה להיות אחת. התכלית הזאת דורשת מאיתנו להתבגר עכשיו ולהתאחד על פני הדחייה. לא בגלל שכדאי לנו כלכלית, אלא מפני שכך נועדנו להיות, זאת התוכנית של הטבע.
מפרספקטיבה של שבעים ושתיים שנות עצמאות מדינית, יש מקום לשאול: מה תפקידה של מדינת ישראל? מה מקומה וייעודה של המדינה הקטנה והשנויה במחלוקת בעין הסערה הגלובלית הנוכחית?
התשובה נעוצה ביום שנוסדה, עוד בימי בבל העתיקה. בימים בהם התחילה האנושות לחיות כמשפחה אחת מאושרת, כשלפתע פרץ וגבר בה הרצון ליהנות על חשבון האחר. ההרמוניה נשברה, האהבה התפוגגה. האגו פעל במרץ לסכסך ולבלבל ונודע בסמלו האוניברסלי מגדל בבל. לאותה תקופה של עבודת אלילים מתגברת, לאווירה העכורה שעודדה פירוד ושעבוד, נולד אברהם, לימים אב האומה. אברהם שאל על התהליכים האבולוציוניים של העולם, על המחשבה המניעה אותו ועל מגמתה. כשגילה והשיג את המחשבה לעומקה, הוא פיתח שיטה לטפס מעל חומות האגואיזם ולקפוץ אל אהבת הזולת.
את שיטת החיבור הזאת, חכמת הקבלה, ניגש אברהם להציע חינם לכל דורש. תחילה היא נראתה כהשקעה מגוחכת ולא היוותה מוקד משיכה גדול, אבל כשהפירוד והריחוק גברו באו יותר והצטרפו. כך בהדרגה, בתוך אוהלו של אברהם נוצרה קבוצה, עם ישראל. בשורשים של העם שלנו טמונה שיטת התקשרות מיוחדת בין בני האדם, ובין האדם לכוח הכללי שבמערכת הטבע.
מאז החורבן והיציאה לגלות השיטה נעלמה ועברה מדור לדור בין יחידי סגולה, עד לזמן שבו אנחנו והאנושות נזדקק לה כמו אוויר לנשימה. ואין זמן מתאים יותר מהיום. זה המסר שעל האומה הישראלית לחדש לעולם היום. לנער את האבק מיסודות שיטת אברהם ולהחיותם על בשרה. זה התפקיד שלנו במעשה האנושות, לאחד שוב את המשפחה המסוכסכת. זו ההצדקה היחידה להתקבצות שלנו כאן.
לא לחינם עלו ובאו לאדמת ישראל נציגים מכל אומה ואומה בעולם. בחברה מגוונת ומורכבת כמו החברה הישראלית ראוי להתקיים פיילוט של אהבה על פני כל ההבדלים, הדגמה לכך שהנה, זה לא בשמיים. זאת המטרה היחידה שצריכה לעמוד לנגד עינינו היום, ואיתה הגדרה מחדש של מושג העצמאות: עצמאות היא היכולת להתעלות מעל כל הפרעה שעומדת חוצץ בינינו לבין החיבור, ועמידה על שיבה לאחדות העולם. ובעולם הגלובלי של ימינו, הבולט יותר בקישוריות שלו מאז פרצה הקורונה, העצמאות מתבטאת רק בקשר טוב עם הזולת.
