סחוטים טבעי

זה פלא כמה קשה לתפוס, שכל מה שהעולם צריך הוא חיבור לבבות. לשמוע שזו התרופה היחידה בלי להרגיש שזו המצאה דמיונית, מופרכת ולא שייכת לכלום. והרי בעולם מתרוצצות כל כך הרבה השערות דמיוניות, תיאוריות מוזרות וסטיגמות עקומות שאנשים כן מסכימים להאמין בהן בלב שלם; סיפורים הרבה פחות מציאותיים מסיפור החיבור, אז למה לא זה?

הסיבה היא שהמסר כל כך זר לאוזן של העולם הזה, כל כך לא מתחבר למה שהעין רואה מסביב, עד שכל קשר בין המחלה לתרופה המוצעת מרגיש מקרי לחלוטין.

ואין מה לעשות, מצד אחד, צריך להגיד את זה שוב ושוב (ושוב) עד שמשהו מזה איכשהו ייתפס. מצד שני, הקורונה באה כאן לעזר, והיא מתחילה להכניס בעולם מידה של שקט, שעל תדריו הצורך בחיבור יישמע. עוד תבוא ההבנה שפועל כאן איזה כוח עליון, חוק טבע שלא מאפשר לעשות מה שבא לנו. זה יבוא כשהאנושות תתעייף מכל המצבים המתישים שהיא עוברת עכשיו בסחרור מהיר.

אנחנו נמצאים רק בתחילת התהליך שסימנה הקורונה. זו לא רק המגפה והמשבר הכלכלי, עוד מעט ניכנס לסתיו ואז לחורף. ייקח עוד חודש, חודשיים, שלושה, ונתחיל להרגיש לגמרי סחוטים מהמצב המתמשך הזה. כסף לא יהיה, עבודה, יחס חם, לא יהיה במה למלא את החיים, תהיה רק הרגשה של פחד מהחיים עצמם ואפילו זה מזה, תחושת הגבלה, מדיניות של "איש הישר בעיניו יעשה". הכול ייצבע שחור. מה גם שלא יהיו לנו כבר זיכרונות מהחיים הקודמים, רשמים ממה שהיה לפני הקורונה. הם יימחקו כאילו לא היו, נהיה כמו דור חדש שלא זוכר את קודמו.

כך המציאות תסחט מאיתנו את כל המיץ עד שנתחיל בהכרח לשאול: מה קורה פה? מה בכל זאת אנחנו יכולים לעשות? ואז לא נמשיך חלילה לזוז ממקום למקום סתם כך, לשחק ולהתעסק במלחמות, אלא נתחיל לשמוע שכל מה שצריך זה חיבור לבבות.

אבל לא צריך לחכות שכל זה יקרה כדי לשמוע, בכוחנו להקדים תרופה ולהשמיע, לפרסם זה לזה, לכתוב לצייר להסביר לשיר – לא חשוב באילו אופנים, העיקר שנעביר – כי בזה אנחנו מזרזים את הזמנים, ממהרים לקלוט שהחיבור הוא התרופה היחידה.

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא