עכשיו כשהקורונה עושה סיבוב הופעות בעולם, ומתקבלת תחושת בהלה אימתנית שכל אחד יכול להידבק בנגיף, המוות מתקרב אל קדמת הבימה ומציג עצמו בגלוי ולאור יום, דבר שלפעמים דורש מן האדם לענות לעצמו על מספר שאלות, ובראשן מהם החיים בכלל?
וכשעולה השאלה מגיחה גם התשובה: כשמסתכלים סביב רואים שהטבע חכם ונפלא. הוא ברא ויצר ופיתח כל כך הרבה מערכות כדי להחזיק את הגוף העלוב שלנו שבעים-שמונים ואפילו מאה שנה. אבל לשם מה? כדי להיוולד-לחיות-למות?
בין הלידה למוות עוברות שנים קשות ומיוסרות. וכמה תענוג האדם סוחט מהן? אחרי שנים של השקעה סיזיפית בטיפוח הגוף, בהאבסתו ובניקוי הפרשותיו, האדם מאבד כוחות ומתפרק. מתכלה עד עפר. על פניו, יש כאן חוסר תועלת משווע. אבל לכולם ידוע שהטבע לא ממציא פרט שאין בו תועלת והמשכיות – אז היכן ההמשך, ומהי התכלית? האם אלו החיים? שנים על גבי שנים של מאבק הישרדותי בין לידה ומוות?
להגדרת הפילוסופיה המטריאליסטית, זו שרואה בחומר את המציאות היחידה המרכיבה ומפעילה את היקום, החיים הם "צורת קיום החלבון". הגדרה יפה וקולעת. זאת אומרת צורה מסוימת של קיום החלבון, היא שנקראת "חיים". אבל מבחינה זאת אין הבדל בין צפרדע לבין אדם. אז מי אנחנו?
אומנם באדם ישנן עוד מערכות, כאלו שמבלבלות אותו ומביאות אותו לא פעם להיות מתוסכל, להיזרק למצבי רוח שונים וכן הלאה. אז אולי כבר טוב יותר להיוולד כצפרדע? על כל פנים, אפשר לראות בטבע שלוש דרגות ברורות: דומם, צומח, חי – והאדם שבשלב זה של חייו שייך לעולם החי. נכון שהאנושות מבדלת את עצמה לדרגה אחרת, כזאת שנקראת "מְדַבר", אבל גם זאת שאלה: במה היא נבדלת? בזה שיודעת טוב יותר להסתדר בחיים? בזה שהיא מנהלת את החיים של שאר בעלי החיים או מנצלת אותם? זה עדיין לא מוציא אותה מגדר החי.
אם כך, צריך לחפור ולמצוא מה בכל זאת יש בשק חלבונים הזה – בגוף הזה שהולך על שתי רגליים כמו תרנגול, שנושם אוויר כמו כל יונק, שעושה צרכים, אוכל, שותה ומתרבה כמו כל חי. מה בכל זאת שונה בו?
יש בו חכמה. זה כן. האדם הוציא את עצמו מתלות בחסדי הטבע. הוא גם מחנך את הילדים שלו, מוסר ומעביר ידע מדור לדור, מפתח כלי עבודה. הוא מפתח את הסביבה שלו כך שיהיה לו נוח וטוב יותר. הרי בהתחלה היה האדם כמו כל החיות, ואז התחיל לפתח אמצעים כמו ביגוד, דיור, מזון מעובד, חימום, קירור. וזהו? זה הכול? נעלה מעט מן החי רק כדי להרגיש נוח בעולם הזה?
לא, אומרים מקובלים, בכל זאת יש באדם משהו שהוא מעבר לחלבון מתקדם. הוא שואף לדעת בשביל מה הוא חי. זה מה שמבדיל ועושה ממנו אדם. כי חיות, כמו אנשים, מפחדות מהמוות ורוצות לחיות. אבל בשביל מה לחיות – רק האדם שואל. האמת היא שלא כל בני האדם שואלים שאלות מהותיות על משמעות החיים, אלא כעשרה אחוז מהאנושות בבגרותה (הילדים שואלים כולם, אבל אחר כך שוכחים).
הקורונה, המלחמות, נפילות השווקים והרס התא החברתי המתפשט כמו סרטן, מגדילות את אחוז האנשים השואלים שאלות מהותיות, אחוז שאינו מתפשר על קיום גשמי בלבד. התקווה היא שהשואלים לא ירפו עד שיקבלו תשובות, עד שידעו מאין מגיעים החיים, מה מקורם, מהם כוחות הטבע ששולטים במציאות ומהו סדר החוקים שלהם. השואל כך ולומד זאת מסוגל לנהל את חייו ולא לשוט בזרמי החיים ולחיות חיים מקריים. אדם כזה נעשה חלק בריא ומועיל במערכת הקיום, הוא נמצא בקשר עם הטבע העליון, וכתוצאה מזה גם אין לו ממה לפחד.
לאלו השואלים, הוכנה מראש חכמת הקבלה.
