כשנשבר מעט השרב הכבד, נחתה ציפור על חלון חדר העבודה שלי, התקרבה אליי בלי פחד ושרה. שבועיים קודם שלח לי מכר תמונות שצילם בפארק הירקון: תנים מסתובבים חופשי, הם לא תוקפים, לא טורפים את התרנגולות, הוא כתב. במשך חודשיים התחבאנו בשקט איש-איש במאורתו, ובאין גורם אנושי מפריע האוויר היטהר, המים התנקו, בעלי החיים יצאו.
אם היינו יושבים עוד מספר חודשים בבתים, כדור הארץ היה הופך לגן עדן עלי אדמות. טרם הספקנו להרגיש את השינוי בצמחייה כי זמן התגובה בעולם הצומח ארוך יותר. גם לא חווינו את השינויים שיכולים להיות באקלים: איכות סביבה ברמה שהעין לא מזהה, אוויר הרים צלול בלב הערים הסואנות. הטבע היה מדבר ונושם בצורה שלא הכרנו.
אבל אנחנו מוותרים על כל הטוב הזה. ממהרים לחזור לסביבה הקודמת, לאורח החיים שהוביל למלחמות עולם ולנזק עצום לטבע. אנחנו זה הרצון האגואיסטי שבנו, היחס הקלוקל לזולת, חוסר ההתחשבות בטבע, האדישות ליקום ולעולם. זה טבע האדם. יצור בעל יצר שחושב לטובת עצמו בלבד, על חשבון הזולת.
הנטייה האגואיסטית למילוי עצמי, למותרות ועודפים, להפרזה שאין כמוה, היא שמפילה אותנו. אנחנו משתחווים לאלילי ההתפתחות והקדמה, ובשמם יוצאים למסעות כיבוש חומרני, לסחוט הנאות חדשות מאוצרות הטבע – תחילה בארצנו, אחר כך במדינות שכנות, בהמשך ביבשות רחוקות, וכשזה לא מספיק (וזה לא מספיק) אז גם מהחלל. ומה יש לנו מכל השפע והעושר הזה? אנחנו זורקים יותר מאשר אנחנו מייצרים, ומבזבזים על ימין ועל שמאל. האם מישהו מרגיש מאושר, שמח בחלקו, בעל נפש שבעה? לשם מה לנו לייצר עוד פצצות אטום ומימן, מה נעשה עם כל התחמושת שצברנו? ואם בעוד עשור יהיו לנו אלף סוגי גבינה, נהיה מדושנים יותר או מסכנים יותר?
די לו לאדם במה שהכרחי לגופו, כמו כל בעל חי. זאב, לדוגמה, לא מתכוון להרע לכבשה שהוא טורף. הוא אוכל את החיוני לו כדי להתקיים ולא עצם יותר. האדם גוזל מהטבע בלי שום הבחנה, בלי בדיקה אם זה חיוני לו או לא. האדם צורך יותר מהדרישות הפיזיולוגיות של גופו, וכך משפיע על הטבע כולו בצורה הרסנית. וכאן משתלב ממד האגו ומתפשט כמו כתם שחור בתמונה הפסטורלית, כאן ממש הסטייה האנושית וההתנתקות ממערכת הטבע.
לכן על האדם כפרט ועל החברה האנושית ככלל לייצב נכון את גישתם כלפי מערכת הטבע הגלובלית והאינטגרלית. לתקן את האגו, להיות באיזון, לחשוב על כולם יחד ולא רק על האני. אם האדם יתקן את עצמו, הוא ישליט יחס טוב בין כל חלקי הטבע, וזה יהיה השירות הנעלה ביותר שלו למערכת כולה, נחת רוח לטבע. תחשבו על זה, אם רק ייעלמו התופעות השליליות שבאות מידו החמדנית של האדם ומליבו הרע על הזולת, אז גם התופעות הרעות שבאות עליו ייעלמו כלא היו. הן הרי הגיעו כדי לכוון אותו ישר אל נתיב האיזון.
ואיזון משמעו לקחת מהטבע רק את החומר שגופנו צריך, ואת יתר הכוחות להקדיש לפיתוח הרוח. ממילא כך אנחנו בנויים, כלולים משני יצורים: חיה ואדם. החיה צריכה לאכול טוב, לזכות למגורים נוחים ולשאר התנאים ההכרחיים, והאדם, לעומת החיה, צריך לתעל את כל כוחות היצירה והמחשבה שלו לפיתוח חיים רוחניים. ללמוד להתחבר באהבה זה לזה, עד שנהיה כאיש אחד בלב אחד.
אנו עתידים להגיע ולהיות היצור המפותח ביותר בטבע. מתוך לימוד היחס הנכון, כיול המחשבה לטובת הזולת, נפתח דאגה חדשה, כמו אימא חכמה וטובת לב כלפי ילדיה. וכשנבנה יחסים טובים בינינו, נגרום לאיזון כללי של כל היקום, ונרגיש באמת חיי גן עדן.
