צ'ק לכל אזרח? רק בתנאי אחד

השבוע נקבל כסף במתנה. לא ייפלו שטרות מהליקופטרים אבל כן ייכנס לחשבון הבנק מענק חד-פעמי דיפרנציאלי. האם בריא לנו כחברה לנהוג כך, ולא רק באופן חד-פעמי אלא לאורך זמן? האם הגישה של להעניק כסף כדי שאדם לא יעבוד, היא נכונה? האם צריך לחלק כסף ללא תמורה? התשובה חצויה: כן ולא.
כן, צריך לתת. זו שאיפה נכונה שכל אזרח במדינה יקבל את החיוני לו כדי להתקיים, סכום שיהיה מקובל עליו ועל כולם. את ההכרחי בלבד כמובן, הכולל אוכל, חשמל, מגורים, ביגוד וכו', כמו שאמרו חז"ל: "ההכרח – לא יגונה ולא ישובח".
ולא, אין ארוחות חינם. אין מקום לשבת בטל, להתפנק על כספי האוצר ולהתמכר לעצלות. תמורת התשלום יידרש כל אזרח להשתתף בחינוך לאומי. מצעיר עד מבוגר, על כולנו להתחנך להכרת המציאות שאנחנו חיים בה. מאז נכנסה הקורונה לחיינו, קיבל העולם תפנית. מיום ליום הוא מתגלה לעינינו כעולם עגול ומקושר, גלובלי ואינטגרלי. הוא מראה לנו עד כמה כל פיפס קטן משפיע על המערכת כולה, מעורר תגובות שליליות או גלים חיוביים.
משבר הקורונה מחייב אותנו כיחידים וכחברה לעצור רגע ולהבין איפה אנחנו חיים, להכיר את הטבע הגלובלי העצום שאנחנו חלק ממנו. ללמוד את הקישוריות שבו, ולהפנים היטב שגם האדם משפיע על המערכת לטובה או לרעה. במה הוא משפיע? ביחס שלו לזולת.
לטבע רגולציה משלו: אם אנחנו שלם אחד, אז כל נטייה לעבר השלמות מתקבלת כפעולה חיובית וחיונית, שתורמת להתפתחות המגמה של הטבע. אבל אם אנחנו מפרים את האיזון, נותנים לאגו שלנו לשלוט ולפרום כל קשר טוב שנוצר, אז התוצאה הרסנית. אולי התוצאה לא נראית לעיניים שלנו, אבל ברשת הקשרים הסבוכה של היקום היא מתחילה לפעול את פעולתה, והטבע מצידו מגיב. הטבע שואף לאזן את עצמו בכל רגע נתון, והביטוי לאיזון נראה לעיתים כמכות טבע או כמגפות.
תארו זאת כך: אתם באים הביתה, והילדים שלכם – שיש להם כבר די הרבה כוח אבל לא מספיק ידע – שברו את כל הבית כדי לחבר ממנו מה שבא להם. את הארון שלכם שברו לחתיכות ובנו בונגלו באמצע החדר, ממכשירי החשמל הרכיבו משהו לא ברור שמסתובב ומצפצף – מכשיר בלי צורך וללא מטרה, והם עוד רבים ומכים זה את זה. זה מה שעשינו לכדור הארץ, זה מה שעשינו מהחברה האנושית.
והטבע, כמו הורה טוב, מרגיע ומחנך את הילדים המתקוטטים, מרחיק ביניהם כדי שיחשבו היכן שגו וכדי שיעשו חשבון נכון איך עליהם לפעול עם אחיהם ועם המרחב הסובב אותם.
בימינו הקורונה היא למעשה תגובה ישירה ברורה לחוסר ההתקשרות הבריא בינינו. הריחוק הפיזי הוא דרך לעצור רגע כל אחד בפינה שלו, לחשוב וללמוד מה עלינו לתקן, זו בעצם הזמנה לקירוב פנימי יותר. לבבי.
על רגל אחת התורה ברורה, אבל היא דורשת לימוד מתמיד ומעמיק של הכרת חוקי הטבע. בעיקר פתיחה והכשרת הלב להתחשבות בזולת, שכן היחס השלילי מופנה בעיקר ובאופן מובהק כלפי הזולת. רק כדי להפנים את השורה הקודמת נדרש יום לימודים ארוך, או סדרת שיעורים שנפרשים לאורך תקופה ארוכה, שלא לומר כל החיים. כל עוד אין עבודה של ממש, מסגרת לימודית על בסיס יומיומי היא פתרון מושלם.
רק אז יש תמורה בעד האגרה. הכסף אינו דמי אבטלה או מלגה, אלא כסף תמורת השתתפות נכונה בחברה. תמורת חינוך האדם להשתתפות פעילה ומועילה במדינה. עבור ייצוב תפיסת האדם ויצירת רוח נכונה של בנייה ועשייה בחברה. במקום עבודה במשרד או במפעל אנחנו נדרשים כעת לעבודה חברתית, ליצירת קשרים חדשים, בריאים ונכונים – קשרים המותאמים למערכת הטבע הסובבת.
לא ניזנח דבר. אנשים ימשיכו להיות כשירים לעבודה, וחלק משעות פעילותם, נניח עשרים אחוז, יוקדש לטובת עבודות הכרחיות, פיזיות וחקלאיות. אז כולם עובדים יחד, לומדים יחד, מדברים ומתגבשים, עושים פעילויות ספורט משותפת ועוד אטרקציות רבות – הכול במגמה לבנות יחס חיובי, לשבור את המחיצות ולהביא להרגשה שכולנו משפחה אחת, חברה אחת. זה מה שאנחנו, רק צריך להכיר בזה.
<< נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו  "ישיבת כתבים"

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא