הכי נכון לשכוח כל מה שהיה. לשכוח. לקלוט שהכול פָסֶה, לא רלוונטי, לא שייך יותר. העולם הקודם נעלם, לא קיים, לא יחזור לאחור אף פעם. זהו. מגפת הקורונה ערערה את כל הנחות היסוד. ועכשיו, איך יראה העולם החדש? פשוט מאוד, איך שנחליט שיהיה. בדיוק איך שנבנה אותו.
ורצוי להתמקד בעתיד ולא להשתוקק ולהתאוות למה שהיה. חבל. המערכות הציבוריות הקודמות לא יחזרו לתפקד, הסדר החברתי ישתנה, ואם יהיו שאריות של הסדר הישן והקודם, נצטרך לגרד אותן מחיינו, להתנקות.
אסון אם נישאר באותם הרגלים מגונים, צרים, אגואיסטיים. נורא יהיה אם לא נתקדם לפתח של העולם החדש. כי מה שהיה, היה מועד לשבירה גדולה, למלחמת עולם, להתקפה אקולוגית קטלנית. ובאמת אין על מה להצטער על מה שהיה, אלא רק לדמיין את העולם החדש, את צורת הקשרים הנכונים שצריכים להירקם בינינו, ולקום ולבנות אותם. ליישם צעד אחר צעד.
קורונה לא קורונה, העולם החדש ייבנה, בלי לשאול את פינו, אבל טוב יהיה אם ייבנה מרצוננו, אם נסייע לתהליך לקרות, אם נזרז את הלידה. כמו שכתוב במשנה: "עשה רצונך כרצונו", כוון עצמך לרצון הטבע, הרצון העליון. אחרת די. מי רוצה להיכנס שוב לכל הרע שהיה באנושות, לכל הטינופת ששררה בעולם? למי מתחשק לחזור לאותן בעיות, אותן טעויות, אותם כאבים? איזו חברה נהנית למלא את כדור הארץ בזבל גשמי, ואת עצמה בזבל נפשי?
בנינו לעצמנו מערכת שמשקרת לנו בפרצוף, שמראה לנו שאנחנו כאילו חיים. יצרנו מערכת שקמה על יוצרה, ורק משוגע יכול להתגעגע למה שהיה; לעשר שעות עבודה, לפקקים שאין להם סוף, למשפחה שרואים על הבוקר ובלילה לפני השינה, לחודש שאנחנו לא גומרים, לחובות שאנחנו צוברים, לבנקים שאוגרים. בין לבין, יש כאן גם דברים טובים, אבל בסך הכול אף אחד לא עשה כאן חיים באמת. אז די.
והפעם המכה עולמית: תראו לאן הגיעה אירופה ה"מאוחדת", כמה טעויות נעשו בדרך שהן כל כך הופכיות לאיחוד? מה נעשה באמריקה עם כל המאבקים הפוליטיים התוקפניים? ראו מה מתחולל בין רוסיה לאוקראינה, ובין ישראל לשכנותיה העוינות. כמה נמוך ירד העולם, עם כל האטום והנשק החם.
צריך לצבוט את עצמנו כדי לוודא שזה לא חלום, אבל דורות על דורות של עבדות עצמית וסבל קיומי, ופתאום הטבע בדמות נגיף מסתורי נותן לנו הזדמנות, פותח לנו את הדלת לצאת לחופשי. ואנחנו רק צריכים לעבור בפתח, לסייע בעדו להוביל אותנו לעולם החדש, הגבוה, למציאות של קשרים חדשים רוויים בהשפעה ונתינה, בהתחשבות ואהבה.
את הצעד הזה קדימה אפשר לעשות יחד, רק יחד, כולנו כאחד. לא מביטים לאחור, לא חוזרים לקשרים ההם בשום אופן, בעד שום הון שבעולם. עכשיו אנחנו יושבים בבית, מי יודע עד מתי, אבל כשנצא ממנו, מוטב שנצא אנשים אחרים. חדשים. אם כך יהיה – לו יהי – אז עוד נודה לקורונה הזו, שבדרכה דחפה אותנו לעולם חדש, לחברה אנושית חדשה, טובה יותר עבור כולנו.
