דברים רבים משתנים היום בעולם, ואחד הבולטים בהם הוא ערך הכסף. מאחר ומשבר הקורונה שלח את העובדים הביתה, הממשלות מייצרות כסף כפיצוי, והכסף מאבד מערכו כי בשונה מזהב, שטרות אפשר להדפיס ולנייר אין גבול.
האדם חייב שיהיה לו איזה אקוויוולנט, מקבילה לשקול ולהעריך בה את מה שהוא עושה. איך נשווה למשל בין בניית בית ענק להקמת להקה שנוסעת לסבב הופעות בכל העולם? צריך מכנה משותף כדי להיות בקשרי פרנסה זה עם זה, והדולר הוא התוצר המשותף בינינו אחרי אלפי שנות עבודה. אלא מאז שניתקנו את הקשר בין הדולר לזהב, כל ממשלה יכולה לשחק עם הניירות לפי האינטרס שלה. זאת הייתה תחילת הנפילה של כלל העסקים בעולם ומאז התחיל פיחות המטבע להתגבר.
אז לאן זה לוקח אותנו? האם נחזור לשקול באונקיות או שנחליף שוב פרה בחמור? שאלה מעניינת, אבל לא הכי בוערת. כי לא ליברות וקילוגרמים עלינו לשקול מחדש, אלא את עצמנו, את ערך החיים שלנו, את ערך העמל והעבודה שלנו – בשביל מה אנחנו עובדים? למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? איך בכלל אנחנו רוצים לראות את העולם אחרי הקורונה, כמו שהיה עד היום? קניות פרועות שלא ממלאות בורות ריקים של רגש וריקנות? תחרויות מתישות שמשאירות את האדם בלי מחשבה על החיים? אוויר צהוב מזוהם ונוזל עכור שהיה פעם ים? ברור שלא.
החידוש בעידן הקורונה הוא לא איך נדע להעריך כל אחד לפי התוצר הכללי שהוא מייצר. לא. את המעגל הזה צריך לפרוץ, ולחפש איך לשנות את כללי המשחק בינינו, את מדדי הקשר. ממילא לא נוכל לקיים יותר כלכלה שבנויה על כמות הייצור, כי מיום ליום מצטרפים אלפים למעגל האבטלה, והייצור האינסופי כבר לא יהיה רלוונטי. הממשל ייאלץ לספק לכל אדם את צרכיו הבסיסיים בלי קשר לייצור, אחרת יתעורר כאוס מוחלט, ואזרחים מורעבים יזעמו בחוצות.
אז רגע לפני שההמונים צובאים על הרחובות, חובה לשקול את הדברים בכובד ראש. הטבע דורש מאיתנו להגיע לצורת חיים מאוזנת, שנתחיל לסדר את עצמנו נכון כלפי העולם, שנפסיק להרוס כליל את הסביבה בריצה הכפויה אחרי עוד ועוד חומר. אנחנו לא צריכים לקחת מהטבע יותר מהכרחי לקיום גופנו. בלי משחקים בכסף, בבורסות, במשרדי השקעות. לקיים בחברה רק את מה ששייך לייצור מזון בסיסי, לבריאותנו.
ומה לגבי הערך? איך נדע למדוד את האדם אם לא על ידי שוויו המשוער בכסף? לפי מידת ההשקעה והמאמץ שלו לתרום לחברה האנושית את הייחודיות החיונית לה. עד היום חיינו על פי קנה מידה שקרי, לפיו אדם מוצלח הוא מי שמדכא תחתיו יותר אנשים וכך נעשה גבוה מהם, מורם מעם. אבל נראה שמשבר הקורונה מלמד אותנו לבנות בהדרגה קני מידה חדשים להערכת האדם, כך שנהפוך חברה אנושית, מקושרת ועגולה, שוויונית ושיתופית, שבה כל אחד מממש את עצמו למען טובת הכלל וכך תורם לחיוּת הגוף הכללי – האנושות.
כשנתקשר בינינו בחיבור נכון ויפה, נעריך כל אחד באשר הוא אדם. נגלה בנו לב זהב.
