קרבות התרנגולים עם קריאות הקוקוריקו השתתקו, ומהחזה הנפוח יצא קצת האוויר. מנהלי העולם מתיישבים בראש מורכן לשולחן ומנסים להבין איך לנהל את המיליארדים שערכם נשחק. האם נכון להחזיר את האנשים לעבודה או לא? לפתוח גנים? לסגור את הים? איך להתמודד עם גל המובטלים?
מקבלי ההחלטות מקבלים עכשיו שיעור פרטי מהטבע, חינוך עמוק ומשמעותי. הם לומדים שהם לא יכולים לעשות כרצונם כדי להכניס עוד סכום לכיסם או לרשום עוד הצלחה לחשבון הגאווה שלהם – שני המניעים העיקריים של עסקי העולם הזה – כסף וכבוד. הם לומדים על בשרם שהטבע הוא החזק, הוא מקבל ההחלטות הבלתי מעורער, ומעכשיו עושים כדברו.
יפה לראות את התופעות הללו, את המשחקים המהוססים של לחזור-לא-לחזור. מצד אחד רוצים לחזור מהר מהר לשגרה כדי שההגה לא יישמט מהידיים, מצד שני מתחילים לקלוט שכבר אי-אפשר כמו קודם, אז צריך להתחיל לשבת ללמוד מה כן, אחרת נאבד.
בינתיים מאות מטוסים דוממים על הקרקע, גורמים לנזק עצום בן מאות מיליוני דולרים. הם דוגמה בים לעסקים שישתמשו בהם פחות ופחות – הן כי הכסף אזל, הן כי הרצון לתייר דעך, הן כי אנשים החכימו והבינו שלטוס לסופ"ש ברומא פחות נחוץ להם כרגע. לאט לאט מצטמצמים הדברים מאליהם, נושרים אלו שאין בהם נחיצות, ונשארת צורה נקייה וצנועה יותר של קיום המסייעת לחיות חיים משמעותיים. לשיא הזה הטבע מוביל אותנו, והוא לטובתנו.
אלו לא רק מקבלי ההחלטות שצריכים ללמוד את מאזן החיים מחדש. גדולים כקטנים, צעירים כמבוגרים, נשים וגברים, כולנו נצטרך להתיישב וללמוד מה טבעה של מכת הקורונה, מה טיבו של הטבע, ולהוציא מתוך הידיעות האלו הבנה איך לכלכל את עסקינו בעולם.
כמחצית מהאנשים שנפלטו משוק העבודה הם צעירים, והם כועסים שלא ניתן להם לחזור לאחור. גם העתיד שלהם תלוי בלימוד העולם החדש. הם נמצאים בקו החזית החברתית: תקופת האבות נגמרה, הגיע תור הבנים. לדור הצעיר יש הכנה פנימית להבין בקלות את העולם החדש, הם לא חומריים כמונו האבות.
הצעירים מסוגלים לתפוס בקלות את עיקרון האינטגרליות שקיים בטבע, את ההיגיון הפשוט בלהתאים את עצמנו אליו. הם יכולים לזהות את הטירוף של חוקי האגו ושל צו התחרות, מפני שהם לא מזדהים איתם בשלמות. הם מספיק מנותקים מהקלחת כדי לעשות את הצעד ולברוח מההריסות. להפוך ידידים זה לזה, להתפרק מכל סוגי הנשק שייצרנו. להצמיח כלכלה חדשה, חברתית. הם בין הראשונים להבין שמדינה קטנה לא יכולה להחזיק מאה שרים וחמש מאות עוזרים. לא צריך. יש להם פוטנציאל לראות ברור שהחומר הוא רק בסיס לבניין הרוח שבה נמצא כל הטוב השמחה והחיות. לא רחוק, כאן בינינו.
אבל הבנים והבנות האלה גם צריכים להתבגר קצת. להפסיק לבוא בטענות כלפי הממסד, כאילו הוא הביא עליהם את המגפה. יש בהם איזו דרישה מהמדינה כמו לאם שחייבת לטפל בילדיה הקטנים. כשמרוויחים, לוקחים ממנה כל מה שרק אפשר. חוטפים ממש. אבל כשנמצאים בהפסדים, באים אליה בטענות, "אבל שילמנו מיסים". כן, אבל מיסים משלמים למערכת מדינית, לערים, לכפרים שאתה יכול לפתוח בהם את העסק שלך ולהתקיים בתוכם. המיסים לא מיועדים לכסות על ההפסדים כשבא כוח עליון בדמות קורונה וסוגר לך את העסק. לכן חובה להפנים: רק לעסקים חיוניים יש מקום בחברה העתידית. כן, גם לברים ולבתי קפה, למסעדות ולמספרות יש מקום. אבל לעסקים מיותרים שמועילים פחות, אין מקום. את הטענות אפשר להפנות לטבע.
העולם זקוק לאנשים אחרים היום. כאלה שילמדו את הטבע לעומק. שידעו שדומם, צומח, חי ומדבר, כולם מוקפים בבועה אחת עדינה שקופה, ושידעו איך עלינו להיות קשורים זה בזה כדי לא לפוצץ אותה. שזה יהיה מובן להם, מורגש אצלם. שיבנו בתוכם את מודל היחסים הזה, ומתוכו יתנהגו זה לזה, מבפנים לחוץ. מי שיש לו הרגשה פנימית כזו לבני אדם, יש לו הרגשה פתוחה לכל חלקי המציאות. אנשים כאלו ימשכו תגובה חיובית מהטבע, עוד נראה את זה.
ייתכן ובקרוב יגיע שלב נוסף של המגפה. אולי נגלה שהנגיף עובר דרך המים, דרך האוויר, על ידי הרוח. לבטח מדענים ורופאים יספרו לנו על כך, יזהירו אותנו וייתנו לנו עצות איך להימנע. אבל מתוך תהליך חיצוני כזה יבואו הבנות פנימיות. לפחות נלמד בדרך הפוכה: כל אחד יכול לתפוס בקלות מחלה מהאחרים, להעביר אותה לאחרים ולהזיק להם. אבל כך כנראה נבין את התלות המוחלטת שלנו זה בזה ונתחיל לפתח רגישות לאחריות הדדית. אם נתמיד בה וננהג בדאגה ובאכפתיות, אומנם בגשמיות ומתוך איום גופני, כבר נהיה במידה מסוימת במערכת של תיקון היחסים בינינו. נעמוד כבר במדרגה חדשה של קיום רוחני.
אבל נכון לעכשיו, הצעד הבא שלנו הוא להסתכל בצורה עניינית על היקום, על המציאות הסובבת, כמו על עסק, ולהשתדל ללמוד איך הוא עובד. מה החוקים בו, מה מותר מה אסור. מה המוצר שהוא מפיק. רק אז נוכל להשתלב בו נכון ובהצלחה. ההצלחה אינה בפרמטרים אגואיסטיים של עושר וכבוד, של תחרות וקרבות תרנגולים, אלא ההצלחה, במובן הטבעי והאנושי שלה, היא ביחס מתחשב ואוהב, בסיוע ובתמיכה הדדית.
