בכל יום ויום אני צופה בעיניים חדשות על העולם, ולמרות שלל המשברים האינסופיים ונגיף הקורונה בראשם, אני רואה שהעולם מתקדם לטוב. מתקדם לאט, זוחל ממש, אבל מתקדם להבנה ולמודעות באיזו מערכת הוא נמצא.
ואיפה העולם נמצא כרגע? בחוסר אונים, במבוכה גלובלית, בתחושות של פחד וחוסר ודאות, בחוסר הבנה טוטלי לגבי מה שנעשה עימו. דווקא כשקופצים אנשים וצועקים "יש לי, יש לי פתרון למצב!", והמציאות בשטח מוכיחה שהדיבורים כמו חול, הרגשת חוסר האונים רק מתחזקת.
הטבע נותן לנו תרגיל מיוחד. לא שניגש לטיפול במשבר בעזרת הכלים הישנים שלנו ונכופף את הטבע לפי רצוננו. לא. הטבע מלמד אותנו לעבוד עימו בהדדיות. הוא מכוון אותנו לשינוי פנימי, לקראת כניסה לעולם חדש, להתנהגות חדשה, להנהגה חדשה של הטבע.
האנושות כאילו נחתה בעידן לא מוכר, עידן בעל חוקיות אחרת. חלים בו כללים חדשים שעלינו להכיר ולנהוג לפיהם, וחובה עלינו לשנן אותם יום יום ולתרגל אותם היטב כדי לשרוד.
בינתיים, כשאני שומע בכלי התקשורת אנשי צמרת בחברה, מקבלי החלטות שמתראיינים ומדברים בסמכות – לאו דווקא את מה שיושב על ליבם – אני לא מתרשם שחקוקה בהם ההבנה העמוקה שאנחנו ניצבים מול איתני הטבע, ושעלינו לחשוב בדחיפות איך נשתנה. לא הטבע, אנחנו.
עוד שורה של צעדים להגבלת ההתקהלויות החברתיות, עוד תזכורת לשמור על מרחק, אבל לא, זה לא ילך. לא עם הטבע. צו השעה וגודל הקטסטרופה הגלובלית דורשים מאיתנו לשנות את הסדרים החברתיים ביחסים בינינו, את כלל החוקים בחברה האנושית. להתאים את אופן ניהול מערכות היחסים בינינו לחוקי הטבע.
אנחנו נדרשים למהפכה משמעותית בתפיסת המציאות שלנו. לשינוי ביחסים בינינו, למודעות ולרגישות למצב. לא רק יחס טוב בין אדם לאדם, בין אדם לחברה, בין אדם למדינה, או בין אדם לעולם – אלא יחס חיובי בין אדם לכוח העליון. בין המין האנושי כולו לכוח העליון.
כוח עליון בדמות הטבע הוא שפועל ומוביל ומנווט ומשיט את הספינה האנושית לחוף מבטחים. לא מדובר בטבע עיוור, אלא בהנהגה עליונה, בהשגחה עליונה, בבעל בית תקיף ונחוש, טוב ואוהב, שאוחז בתוכנית פעולה מדוקדקת. אסור לנו לשכוח, אנחנו חלק אינטגרלי מהטבע ונפעלים לפי תוכנית נקובה מראש. מטרתה לכוון אותנו להרגשת עולם אינטגרלי, אחיד.
ככל שנשכיל להיצמד לתוכנית הזאת, נלך בדרך האור ונחסוך לעצמנו צעידה בדרך הייסורים. למרות שגם בדרך זו – דרך של חוסר אונים ושל ייאוש – אנחנו מתקדמים. לומדים בדרך הקשה. הדרך בטח לא קצרה, לא מוארת וברורה, אבל זו בכל זאת דרך סלולה.
דרך האור לעומתה היא דרך הנשענת על עצות המקובלים – האנשים שהשיגו את התוכנית העליונה, מי שלעיניהם פרושה המפה האנושית כולה, מורי דרך שלא מונעים ולו לרגע משיקולי אגואיזם צר.
והעצה שלהם פשוטה, בעלת מסר חד וממוקד: התמידו להתחשב קצת בזולת (באמת שלא נדרש הרבה), כך תאירו מכוח החיבור ביניכם את הדרך המעורפלת והחשוכה.
יום רודף יום, מאמץ מצטרף למאמץ, לב מתחבר ללב, ובהדרגה תתפתח רגישות לקשר הפנימי, ויהיה קל ליישם את הסעיפים החברתיים בתוכנית. אז נדע איך לקיים את פקודות הטבע, להסכים עם דרכי הפעולה שלו, ולהירתם למשימה בלב ונפש. תחילה במחשבה ובכוונה, ובהמשך בשינוי דרכי הפעולה.
