כשהאסטרונאוט מייקל קולינס נחת בחזרה מהחלל, הוא סיפר בכאב לב שמנקודת המבט הגבוהה מעל כוכב הלכת שלנו, אדם פתאום תופס את הראש ולא מסוגל להבין, על מה ולמה פורצות מלחמות, מה גורם לחלוקות, מה מביא למחלוקות. הוא אמר שמשם ברור כשמש שאנחנו אנושות אחת על משטח עגול אחד, ולא להיות עגולים כמוהו זה טירוף.
והנה בא נגיף הקורונה וכאילו לוקח את כולנו לטיול מודרך בחלל, לראות את כדור הארץ מפרספקטיבה שונה. הוא עוצר את כולנו ומאפשר לנו להתבונן על עצמנו, לקבל זווית ראייה שונה על מה חשוב ומה חסר משמעות. הוא גורם לנו לרצות קצת פשטות.
כך מתחילים החיים, בצורה פשוטה מאוד, קרובה לטבע. גבר ואישה מולידים תינוק, ולא נדרש הרבה לסיפוקו. קצת אוכל בסיסי וטיפול חם. אחר כך התינוק הזה גדל, הצרכים שלו גדלים והוא מתחיל להסתבך עם החיים. זה קורה בעיקר בטווח הגילאים שבין עשרים לשישים. החיים נעשים אז מורכבים. לאחר מכן, ככל שמזדקנים, שוב נמשכים האנשים לפשטות. לאו דווקא בגלל שאוזלים הכוחות, למרות שגם זה נכון, אלא בעיקר משום שהצלצולים של החיים כבר לא עושים רושם כזה גדול. אדם בשלב זה של חייו נוטה להבין שככל שהדברים פשוטים יותר, כך הם מסוגלים להחזיק בתוכם יותר מהות ומשמעות.
כך גם הטבע, לא דורש איזו מורכבות מיוחדת, אלא דווקא פשטות. זאת הסיבה שאנחנו מתחילים את החיים בצורה פשוטה וטבעית, וכך גם מסיימים אותם. באמצע, כשאנחנו טעונים בהרבה כוחות ושכל, אנחנו יוצרים מערבולות של כלום במימי החיים, נכנסים לפאבים, יוצאים למועדונים, מהומה גדולה על לא דבר עם הרבה תנועה חיצונית אך מרוקנת פנימית.
לכן נראה שככל שנתפתח יותר כחברה, נתבגר כישות אנושית, נגיע לאיזו נקודת שיא שלאחריה נתחיל לצלול לעומקם של חיים פשוטים אך מהותיים. פשוט נחכים.
במבט על התרבות שיצרנו לאורך השנים – יצירות מוזיקליות, ציור, ריקוד – כל דרכי האדם להביע החוצה את הפנימיות, רואים שבסך הכול מה שמעורר אותנו וגורם לנו התפעלות, אלו הדברים הקרובים לטבע, הפשוטים יחסית. זה עתיד האנושות. כך שאחרי שנעבור את השלב הנוכחי, המסובך והמסוכסך עם העולם, שיש לקוות שאנחנו בסופו, נרגיש שאנחנו נמשכים לחיים פשוטים, ובהם דווקא נרגיש עושר של טעמים. נבין שכמה שהדברים יותר פשוטים יש בהם להעביר יותר מידע ורגש. וזה מה שנדרש מאיתנו: לפתוח את הלב ולקבל את החיים הפשוטים כמו שהם, קרובים יותר לטבע. אין עמוק יותר מהרגשת הטבע הפשוט.
ואם מדברים על דרך להאיץ את התהליך החיובי הזה ולעודד את התפתחות האדם, זה כבר כמובן דורש חינוך. ככל שאדם מחונך יותר להיות מורכב מכל אותן צורות שהאנושות כבר עברה וחוותה, למד עליהן והבין, ואפילו אם שכח, הוא כבר נכלל בכל צורות הביטוי האנושי כלפי העולם שאנחנו חיים בו, ומתוך ניסיון אבותיו הוא נמשך ליתר פשטות.
לא הפשטות של חסרי הבית (למרות שהם באמת חופשיים יותר מכולנו), אלא האדם צריך לחקור את עצמו בעצמו, למצוא את גבולות הרוגע הנפשי שלו. זה מתבטא לאו דווקא בחיים דלים ובעשיית כלום, אלא איפה הוא יכול להגיע להזדהות עם הטבע, כך שירגיש מה התפקיד שנולד אליו, שיחוש מה הטבע רוצה ממנו. בתת-הכרה כולנו רוצים למצוא את התשובה הזאת, לגלות את סוד החיים ומטרתם. זאת השאלה הכי פשוטה, וגם הכי קשה.
הקורונה מפתחת אותנו לזה. תחת לחץ הטבע אנחנו מתעוררים לשאלות המהותיות האלו, וכבר יכולים לגשת לחקור ולקבל תשובה. הנגיף מנקה מאיתנו את החיים המורכבים והמלאכותיים, חיים מסובבים ומסורבלים, ומכניס בחזרה את החום המשפחתי, את המחשבה על חינוך נכון ועל הפשטות שנדרשת לנו. בסך הכול אין לנו מה לעשות בחיים מלבד לסדר את עצמנו בהתאמה למשמעותם.
החיים קצרים, ואורח החיים שניהלנו עד היום לא השאיר לנו זמן לחשוב עליהם ועל מטרתם. הקורונה נותנת לנו הזדמנות. היא מזמינה אותנו לחשוב ולהבין איך לחיות באמת ולא סתם להתקיים ולשרוד. נולדנו לא כי רצינו, אנחנו מתים למרות רצוננו, וכך עוזבים את החיים ללא תשובה. לא ככה צריך להיות. אנחנו יכולים לראות את עולמנו בחיינו. כאן ועכשיו.
