את יום העצמאות ה-72 של מדינת ישראל נחגוג תחת סגר ובצניעות רבה. המנגלים ייפתחו במרפסות. עיתוי מושלם לשים על האש כמה שאלות בוערות, לנפנף מכל צד עד שיתבשלו התשובות.
אז מה בעצם אנחנו חוגגים? מהי מדינת ישראל מלבד פיסת אדמה שיכול כל יהודי לשרוד עליה בלי שיגדפו וירדפו אותו? מי אנחנו, עם ישראל? בשביל מה נולדנו? בשביל מה אנחנו חיים? ומה עלינו להביא לעולם? מה ייעודנו, או מה בכלל העולם מצפה מאיתנו?
אם התשובות לשאלות הללו אינן בהירות וחדות, תשובות חד-משמעיות, אז אולי זה לא כזה נורא שנבצר מאיתנו לגדוש את הכיכרות ולכסות את המדשאות. אולי הסגר הזה יגיש לנו מתנת יום הולדת ערכית, כמו לעצור ולשאול, לבלום וללמוד; להכיר את עצמנו סוף כל סוף, להסיק מסקנות מהותיות לאותן שאלות שחוקות של "מיהו ישראלי", ומכאן והלאה להתחיל לפעול בצורה מובחנת ומבוקרת.
אנחנו צריכים להיות הראשונים בחיבור, החלוצים בשינוי העולם לטובה, נציגי הערבות ההדדית והנתינה חסרת הגבולות. כך כתוב במקורות על עם ישראל, אך כלום כמעט לא מתממש. בדורות העבר היינו האבות המייסדים לכל תנועה עולמית שפעלה לקראת עולם נאור וטוב יותר. יהודי רוסיה לדוגמה, יזמו וניהלו בימי המהפכה, הובילו וסללו את החינוך החדש, ואילו כאן בארצנו נראית מגמה הפוכה. נעשינו הירודים שבמין האנושי, בועטים בדרכי הצדק והמוסר, שומטים את הערכים הרוחניים להתפתחות נכונה.
איזו עצמאות נשארה לנו לחגוג? לאיזו חירות הגענו כל עוד אנחנו תלויים בכולם? תלויים בשכנים, תלויים באירופה, קשורים בעבותות אל אמריקה, רוסיה ואיראן. האם אלה חיי קוממיות המעצבים את דמותנו? האם להיחשב עצמאיים כולל מאמצים בלתי נדלים להסתדר עם הזאבים מסביב? לא, לא נראה שהמצב יפה ושיש לנו סיבה לחגוג.
העצמאות של ישראל תלויה ועומדת על החופש מהאנוכיות שלה עצמה. ביציאה מחומות האגו ייפלו המחיצות בינינו ויהיה לנו באמת על מה לחגוג. כשנתעלה מעל הפירוד בינינו נחגוג את עוצמתנו, את היופי והפאר של ייחודנו, את קשרינו ההדוקים עם הכוח העליון שמתגלה ביחסים בינינו, יחסים שנרקמים מתוך ביטחון שלם ועצמאות מלאה.
משך 72 שנה, מאז השיבה ארצה, לא דאגנו לסדר את עצמנו נכון בינינו, כך שנוכל להביא לעולם סדר יפה וחדש ונכון. עדיין אין לנו תפיסה וגישה לפעולות שעלינו לעשות. והרי זה תפקידנו, כך נבין אם נלמד, לסדר את עצמנו זה כלפי זה. למרבה הצער, גם הקורונה ומשברים נלווים לא משפיעים ולא מנערים אותנו לחשוב, להבין, לשבור את הראש והלב. הממשלה טובלת עד צוואר בהון-שלטון, מערכת המשפט עובדת לפי חוקי המנדט, והעם מסוכסך ומנוכר. העניין הוא לא שאנחנו יותר גרועים ממדינות עולם אחרות, אלא שהחשבון איתנו הוא אחר, והוא בגירעון.
72 שנה הן יריעה מספיק רחבה כדי לשקף על פניה את המשבר הגדול שישנו בעם, שלא יכול אפילו לבחור לעצמו ממשלה, וכמו שכתב המקובל "בעל הסולם": "הנני להציע לבית ישראל שיאמרו לצרותינו די, ויעשו חשבון, חשבון אנושי על כל פנים, מכל אלו הרפתקאות, ששינו ושילשו עלינו, וגם פה בארצנו, שאנו רוצים להתחיל במדיניות משלנו מחדש" – לעשות ביקורת נכונה ותיקון, קודם כול בתוך עצמנו.
כיצד נזכור את יום העצמאות בצל הקורונה? האם הוא ייחרט בזיכרון הלאומי בתור יום שבו הרחובות היו ריקים והסתגרנו בבתים, או בתור יום של אחדות ישראלית חובקת? התשובה תלויה בנו, בלבבות שלנו.
אם נהיה מלוכדים כעם אחד, תתפרץ השמחה מאליה, וחיות מלאה תנבע מהיחסים החמים בינינו. נחייך בנועם זה לזה במקום לדפוק פטישים בראש ולרסס בספריי כחול-לבן. אם נהיה מלוכדים כבר לא נצטרך להשקיע את מרב הוננו ומרצנו על הגנה עצמית מול אויבנו לשעבר, מכיוון שלאף אומה לא יהיה עניין לפגוע בנו. להיפך, העמים יעלו לרגל ללמוד את מלאכת האיחוד, את תורת החיבור, לדעת את חכמת הקבלה והנתינה לאחר.
