להפגין דאגה זה לזה

זה נהדר שישנו צורך להתפרץ ולמחות, כמה מופלאה התפרצות יכולה להיות! טונות של כוחות נפש היא יכולה לתת לעם ולאדם, כנפיים היא מסוגלת להצמיח לעולם. אבל למה התפרצות גופנית, עימות פיזי? דווקא הם לא מועילים, הם רק מביאים לצרה שהולכת וגדלה, לפריקת עצבים שעולה ביוקר.

את עודפי המרץ צריך לפרוק במגרשי ספורט, בפארקים, בים, ואחר כך, לשבת בגוף שקט ולב בוער, ולדבר. לדבר על הצורך בקשר טוב בין בני אדם, מתוך ידיעה שכוח החיבור הוא היחיד שבכוחו להביא אור לעולם. להשתדל בלב שבור להכניס בינינו כוח טוב ומיטיב, כוח חיובי שישרה עלינו ויאחה, ויחבר – זה כוח הטבע, וזה מה שיש בו לתת.

הכאב שמתעורר בעם, ובפרט בצעירים, מיועד להפיק בקשה שמתפרצת עמוק מבפנים – ובקשה לאיחוד היא נענית תחילה. ההתפרצות צריכה להיות מובעת בריקוד, בשירה, בתפילה, בדיבור רך – כל דבר שיש בו לקרב. להוציא את הכאב בצרחות על הממשלה? תענו בעצמכם, מי יושב שם? גיבורי-על או אנשים בשר ודם נבוכים לא פחות מכולם?

המצב המפולג הזה לא חדש, הוא תמיד היה ככה מאז ומעולם. אבל עכשיו הוא בולט במיוחד, כי המציאות השתנתה לבלי הכר. משהו הסתובב בכדור הארץ, נכנס מנגנון אחר. מאז פרצה הקורונה נראה שאי-אפשר לקבל יותר מענה לשום דבר, ולו הארצי ביותר, מאף מוסד רשמי. כמה שננסה יותר, נפרפר יותר ונתחפר.

לכן אחרי שצעקנו למשרד הפנים, החוץ, הבריאות, האוצר, רעמנו על כל פקיד ושר וכלום לא עזר, "הדואר" חזר, כדאי שנפנה לכתובת שרשומה מבראשית על הקיר: לכבוד הכוח האחד שהוליד אותנו ואת כל היקום, הכוח האחד שמקיים את המציאות ודוחף ומפתח באהבה. והפנייה צריכה להיות בקשה: תעשה אותנו כמוך, מקושרים באין סוף קשרים טובים מושלמים כמו שאתה, הטבע האחד.

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא