"אנחנו עומדים בפני קטסטרופה דורית שתערער על עשורים של התקדמות ותרחיב את אי-השוויון המושרש", מזהיר מזכ"ל האו"ם בעקבות ההשלכות של מגפת הקורונה על מערכות החינוך ששהו בסגר מתמשך.
הנה כמה נתונים: נכון לאמצע יולי בתי הספר היו סגורים ב-160 מדינות, כך שמיליארד תלמידים היו ללא מסגרות, ובסביבות 40 מיליון ילדים הפסידו גן.
מצד אחד מדובר בהפסד עצום, מצד שני אם בוחנים את החינוך הנוכחי בעולם ואת התוצר שיוצא אחרי שתים-עשרה שנות לימוד ונקרא "אדם מחונך", אני לא יודע אם הצער כל כך מוצדק. אולי דווקא הניתוק מהחינוך הקודם יאפשר לנו להביט מהצד על הדברים, למתוח ביקורת נכונה ולבנות מערכת לימוד חדשה, מותאמת לדורנו.
מבט חטוף ברחובות מגלה התפרצויות וגנבות, סמים וזנות; הסתכלות בכיכרות מראה מהומות ומחאות, מאבקים ומלחמות; הצצה לבתים מגלה משפחות הרוסות, סכסוכים בין בני זוג, פערי דורות, ריבים בין אחים ואחיות, הכול מהכול. לא רק הילדים חסרי חינוך, אלא גם הוריהם. עובדה שמראה שהחינוך הרגיל והמוכר טעון שיפור.
הקטסטרופה לא התחילה עם פרוץ הקורונה, אלא היא נמשכת עשרות שנים. מערכת החינוך כשלה בניסיון להפוך פרא אדם לאזרח מתחשב ודואג, אגואיסט מבטן ולידה לאדם חומל ואוהב. אם נכון לומר כך, טוב שבאה המגפה, כי אחרת לא היינו מצליחים לארגן מחדש את המערכות. ודווקא עכשיו, כשהילדים מנותקים ממערכת החינוך הקודמת, ופניהם לקראת מערכת לא ברורה, יש את המקום, הזמן והיכולת לעצב להם מערכת חינוך חדשה. סביבה שבראש ובראשונה תלמד את הילדים להיות בני אדם, להתחשב זה בזה.
האמצעים הדרושים לכך הם פשוטים. על המשרדים הרלוונטיים לשבת ולחשוב בכובד ראש מה עליהם לעשות עם הדור הבא. בעוד עשור או שניים יהיו הילדים של היום ללב החברה. רגע לפני שהם מתמזגים לזרם החיים ולשגרה השוטפת לצייד אותם בתובנות וערכים נעלים, בכלים ובמסרים אנושיים.
אין לחשוב בטעות כי ידע הוא חינוך. השכלה היא דבר אחד וחינוך הוא דבר אחר. גם להנחיל מקצוע לילדים, כמו מחשבים או אופנה, לא נכלל בתחום החינוך. זו דרך ללמד להתפרנס בשוק העבודה. חינוך של ממש נועד לבנות אדם. להפגיש את האדם עם עצמו. להכיר לו את טבעו – כן, טבענו אגואיסטי – לכן בנוסף לידע מוטל עלינו לחנך אותו להתקשר בצורה נכונה לסובבים אותו. להסתדר בחברה, להתחשב בזולת, להיות טוב ואהוב על הבריות. ולא רק על ידי לימוד תיאורטי משעמם, אלא באמצעות תרגילים ומעגלי שיח, דרך משחקי גיבוש ויום לימודים חווייתי.
השיא הוא ללמד את הילדים לבנות ביניהם "מקום ריק", אפילו ככה לקרוא לו, מרחב חדש שנוצר רק מתוך התקשרות חיובית, שבו האחד לא מדכא את האחר, אלא כל חבר מעודד את חבריו לשאוף למקום הריק. המקום המשותף הזה נמצא מעל כל היחסים הקלוקלים, הוויכוחים, החיכוכים והריבים. שם יש רק אחווה וידידות, חיבוק וחברות.
זו מהות החינוך: ללמוד לוותר, לקבל, להכיל. להכיר שגם לאחר יש זכות להחזיק בדעה משלו, מנוגדת וקיצונית ככל שתהיה. לדעת שמותר לבטא את הדעה בקול רם ללא חשש. ולא רק ללמוד להתבטא אלא ללמוד להקשיב בלי להתפרץ, בלי לגלגל עיניים, בלי להתווכח לשווא. כי רק לאחר שכל ילד שפך את ליבו וחש ביטחון בחברה סביבו, יש מקום להתקדם להחלטה משותפת. גם אם לא תהיה הסכמה של ממש, עצם ההבנה ההדדית, עצם המגמה לשפר את האדם שבאדם כבר תזניק את הדור עשרות מונים קדימה.
