מחאות והפגנות, מחלוקות והתעמתויות הן חלק מהדנ"א של העם היהודי. קחו לנו את חילוקי הדעות ואיבדנו את הזהות שלנו, נטרלו אותנו מריבים וסכסוכים ושכחנו מי אנחנו.
לא לשווא אנחנו נהנים מתגרת שפתיים או מהתנגחות הדדית. אנחנו עם עתיק ומפותח. עם דעתן ופסקן, עם בעל עורף מפלדה שלא מתפשר מהר, אם בכלל. אבל כמו שמגדירה המשנה, יש שני סוגים של מחלוקת: לשם שמיים ושאינה לשם שמיים.
מה ההבדל בין שני סוגי המחלוקות? מחלוקת שהיא לשם שמיים – סופה להתקיים, תכליתה המבוקש היא להשיג את האמת, ומחלוקת שאינה לשם שמיים – אין סופה להתקיים, היא מושתתת על כבוד ואהבת הניצחון. נכון לעכשיו, אנחנו ניזונים מהמחלוקת השנייה. ערב ערב שני המחנות הגדולים בישראל מצחצחים חרבות ויוצאים לשטח להפגין, או משתלחים זה בזה ברשתות החברתיות, והסוף המתוק לא נראה באופק.
על מה אנחנו מתווכחים? על מי צודק יותר. הנושא יכול להתחלף, הדיון יכול להתהפך, אבל העיקר שנצא צודקים. אפילו אם אדם לא צודק, עדיין חשוב לו שכולם יבינו שהוא-הוא הצודק. האגו לא ייתן לו מנוח לרגע ומי הכי מוצלחים בניהול מחלוקות? מי שיודעים ללהטט בלשונם, או מי שיש להם עודף כסף לפרסום.
נדמה שהידברות ושיח שווה סביב שולחן עגול יישב את המחלוקת. אבל לשם כך צריך חינוך ארוך שנים ומוכנות נפשית גבוהה כדי לעבוד עם ומעל הדעות החלוקות. נתחיל בעיקרון משמעותי ראשון: לא צריך לבטל אף דעה מנוגדת, קיצונית ככל שתהיה. מי מוכן לזה?
העקשנות שלנו מביאה אותנו לפסגה, אבל אם נתגבר עליה אז כל העולם יהיה קטן עלינו. חכמי ישראל כבר פיצחו את השיטה. בשלוש שורות מתמצת ספר הזוהר את השיטה: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה, ואחר כך חוזרים להיות באהבת אחווה" ("זוהר לעם", פרשת "אחרי מות").
המחלוקת ששרתה בין תלמידי חכמים – בליווי של דחייה וסלידה האחד כלפי השני – הייתה ביטוי עז לאגו ששלט בכל אחד מהם ובכולם יחד. האגו הוא המקור והשורש הבלעדי לכל הבעיות. הוא גדל מרגע לרגע ומפריד את האדם מהרגשת הזולת. האגו מתעצם ומשסה לבטל את השני וכך חושף את מכלול הפשעים והמומים ביחסים בין בני האדם, יהיו אשר יהיו.
בעלי הזוהר שהבינו את העיקרון שיש מקום לכולם לא נתנו לאגו למוסס את היחסים ביניהם, אלא למדו להתחבר על פני האגו. הם השיגו מודעות לכך שהחיים הם שילוב בין הפכים, בין טוב לרע, בין פלוס למינוס, בין חיובי לשלילי, ובין השניים הם משלימים לאחד את כל ההפכים והניגודים ביניהם.
בעלי הזוהר למדו לעשות אהבה ולא מלחמה, לשמור על אחווה למרות הדחף להרוג את האחר. הרס של אחד הוא מוות לכולם, הפרה בוטה של האיזון בטבע. דווקא הפלגנות והדעתנות אתגרה אותם להתחבר יותר, המחלוקת הפכה להיות מקפצה לקשר עמוק יותר ביניהם, לגילוי האמת – לא של האחד ולא של האחר, אלא האמת שביניהם. המחלוקת שלהם הייתה לשם שמיים, לשם גילוי כוח האהבה שקיים בטבע, ולא לשם הארץ, לטובת הרצון הארצי, האגואיסטי, האפסי של כל אחד. כדאי לנו ללמוד מהם לפני שיוצאים להפגנה הבאה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו ישיבת כתבים
