מוכשרים? בעלי הישגים? בניתם את העסק שלכם בעשר אצבעות? כנראה שמגיע לכם תגמול רב יותר מאחרים. זאת הגישה שמקפל המונח "מריטוקרטיה" ("שלטון המוכשרים") – שיטת ממשל או שיטה חברתית-ארגונית המצ'פרת ומקדמת אנשים על פי קריטריונים של מצוינות אישית.
הרעיון נשמע יפה, צודק, משכנע ומגביר יצרים של תחרות, אבל בימינו כמעט ואין אנשים שהגיעו להישגים גדולים בלי שמישהו סידר להם את ההצלחה. אדם רגיל שאין לו תומכים או מי שימשוך אותו להצלחה מסוימת לא יגיע רחוק. העולם שלנו מזמן שכח מאנשים מיוחדים שצומחים בעצמם, וכסף, קומבינה, אינטרסים, הורים מקושרים או מישהו שהיה מעוניין בתפקיד מניעים את גלגלי ההצלחה.
בתנאים מיוחדים כמו בזמן מלחמה או באירועים מסוימים כמו מהומות יכול להתרחש נס ומישהו יכול לעלות ולהתבלט, כוכב עולה בשמי החברה. כאילו הגורל עצמו מתערב כאן ומקדם את האדם אל קדמת הבמה. אבל בדרך שגרה לא נראה שייתכן זינוק פתאומי. אפילו אם יקום בינינו איש חכם, חזק, מבריק, מוצלח, לא יתנו לו להתקדם כי יש לפניו הרבה בתור – אנשים שייעודם נסלל בידי הורים עשירים או בעלי עמדות מפתח בחברה. צריך להודות: אנחנו לגמרי לא שווים.
הקורונה ערערה זאת במקצת, הביאה עימה רוחות של שינוי. כל הפרות הקדושות היקרות לנו: כסף, שליטה ותאוות כבוד, נשחטות מיום ליום. הבהמיות שהאגו העריך מפנה בהדרגה את מקומה המזוהם מהעולם. כך קל להתחיל להתמקד בעיקר, להעריך ולכבד את האדם באשר הוא עצמו: אחד שמוכן לתרום, להשקיע באחרים.
כשהערך שבין אדם לחברו יעלה, כשנתחיל לשרת זה את זה ולעבוד אחד לטובת השני, יתפתחו בנו חושים חדשים על פיהם נבחן בני אדם. פשוט נבחין עד כמה אדם מוכן להשקיע באהבה, עד כמה הוא עובד על עצמו ומתאמץ להגיע אליה.
בהחלט ייתכן מצב מצד הטבע שבו לאדם יש רצון טוב, אבל אין לו אפשרות, אין לו יכולת, אין לו את השכל והרגש הדרושים כדי להתבלט בתור דמות המועילה לכולם. אבל לא צריך. אם הוא מרגיש חשיבות, אם הוא מוכן למסור את נפשו לבניית חברה מתחשבת, אנחנו נרגיש את נטיית הלב שלו, נזהה את הכוונה שלו, נעריך את האדם שבו, ואליה נתייחס.
ככל שנתרגל את החשיבה הזו, ולא רק תרגילים אלא שיטת חינוך שלמה שתעזור לנו להתקרב למצב הזה, כך יבנה בינינו מעגל חברתי חדש, בדומה למעגל מערכת הטבע שפועל בהדדיות, ובו נוכל להפגין את כל כישורינו הייחודיים זה לזה.
